הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. דאוהל מפסיק בינו לבין הסוכה ועיקר ישיבת סוכה אכילה ושתיה ושינה:

נוהגין היינו וכו. מפרש בגמ דרבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע:

מעשה בטבי. עבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות וכל שהאשה חייבת בה העבד חייב בה כדאמרינן בחגיגה ולפי דרכנו למדנו כלומר אעפ שלא אמרה לשם תלמוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משבח לעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו על פי דרך בדיחותא שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו. ובירושלמי הקשו מיחלפא שטתיה דרג דתני טבי עבדו של רג הניח תפילין ולא מיחה בו רג וכה איתמר הכי פי דהא עבדים פטורין מן התפילין ואפה לא מיחה בו רג כשהניחן ואילו הכא משמע להא שמפני אימתו של רג היה נכנס תחת המטה לפי שאילו היה יושב בסוכה היה מוחה בו רג ומשום הכי אמר דמיחלפא שטתיה ופריקו שלא לדחוק את החכמים כלומר שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא כדי שלא ידחוק את החכמים ומקשי תו התם וישב לו חוץ לסוכה ומהדרי רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים:

ואיכא למידק אמאי דסליק אדעתיייהו מעיקרא בירושלמי דמשום שהוא אסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה למה להו למפרך מההיא דתפילין דהא על כאן לא אפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאסורא קא עביד ובתקיעת שופר נמי איכא שבות דרבנן ובהנחת תפלין נמי איכא אסור דרבנן מפני זלזול קדושתן ומשום הכי אמרינן בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מיחו בה חכמים למאן דאמר נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בהנחתן שרי הא למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור ואמרינן נמי התם דאשתו של יונה היתה עולה לרגל כמאן דאמר נשים סומכות רשות הא למאן דלית ליה הכי אסור לפ שמקרבת שלמי חגיגה שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בה דליכא צל אסור היכי הוה סליק אדעתיה שהיה מוחה רג בו ואי סליק הכי אדעתיה בלאו ההיא דתפלין הוה מצי למיפרך למה יהא מוחה בו ואפשר דהוה סליק אדעתיה שהיה מוחה בו כדי שלא יברך עליה אי נמי שלא יבא לעשות אותן מצות עשה שיש אסור בעשייתן למאן דלית ליה נשים סומכות רשות כתפילין ומשה פריקו שלא מיחה בו רג אלא הוא עצמו היה נכנס תחת המטה שלא לדחוק את החכמים:

ולענין הלכה קיל כמד נשים סומכוש רשות אפי במצות עשה שיש בהן צל אסור שלא במקום מצוה לעשותן שאעפ שאין חייבות בדבר נוטלות עליו שכר ולפיכך רשאות לברך עליהן ומצו אמרי אשר קדשנו במצותיו וצונו כיון דישראל נצטוו ואינהו נמי נוטלות שכר וכבר כתבתי זה בפרק בתרא דרה בסד:

גמ תרגמא שמואל במטה עשרה. תרגמא שמואל למתני דקתני הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו במטה עשרה ואעג דבפק אמרי דקנופות משום דקביעי פסלי אפי בפחות מעשרה הנמ בקנופות הואיל ולתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה אי גבוהה עשרה חשובה אהל ואי לא לא וכתב הרב אלפסי זל דמשה לא יצא ידי חובתו משום דכיון דגביהא י טפחים דהוא שעור סוכה הוה ליה כסוכה בתוך סוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו והקשה עליו הרז הלוי זל דמאי ענין סוכה בתוך סוכה לכאן הוה ליה למימר דמשה לא יצא ידי חובתו לפי שהוא יושב תחת האוהל ולא תחת הסוכה [כדפרשי גבי נויי סוכה המופלגין ] והרמבן זל רצה לקיים דברי הרב אלפסי זל דהכא לא הוי פסולה משום אהל דהא טפח על טפח הוי אהל לשבת ולענין טומאה ולא פסיל הכא אלא דמדין סוכה ילפינן דכיון דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה הכי נמי קפיד לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פוסל מלמעלה הלכך פסול דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ואין דבריו זל ברורים אצלי דאה הוה לן למימר הכי דכי היכי דסוכה שתחת הסוכה לא מיפסלא בפחות מי אעג דעליונה קבועה הכי נמי אהל שתחת הסוכה לא יפסל בפחות מי אעג דקביעי וליתא דקנופות אפילו פחות מי פסלי ולא בעי י אלא בכילה משום דלא קביעא או במטיה משום דלגבה עשויה ולפיכך נראה דפסולא דהכא מפני שיושב תחת האהל ולא תחת הסוכה אלא דכל אהל [שאינו] קבוע דומיא דכילה או העשוי לגבו דומיא דמטה לא מבטל סוכה בפחות מי:

מתני הסומך סוכתו בכרעי המטה. פרשי זל מטה שלמה:

ר יהודה אומר כו. בגמ מפרש לה. דגרסנן עלה דמתני מט דר יהודה פליגי בה ר אבא ור זירא בר ממל חד אמר לפי שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה ואין לה קבע פרשי זל שהסוכה סמוכה על כרעי המטה וכשהמטה מיטלטלת הסוכה מיטלטלת עמה והוי ליה עראי ור יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן ולא נהירא דהוה ליה לתלמודא למימר בהדיא ור יהודה לטעמיה וכו כדאמרי לעיל מינה בגמרא ובכל דוכתא ועוד דהא סוכה העשויה בראש הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת כשרה לדברי הכל ואפשר דהתם שאני שקרקע הסוכה נשאר לעולם אחד בעצמו אבל הכא קרקעית הסוכה משתנה לפי שהוא קרקע עולם ואינו על גבי המטה דומיא על גבי העגלה ומיהו הא דאמרינן עלה לא שנו אלא סמך אבל סכך כשרה וכתבה הרב אלפסי זל לא אתיא שפיר דלפי פירושו זל היינו כשסככה על גבי יתדות תקועין שאינה מטולטלת ואה פשיטא לפיכך נראין דברי הראבד זל שפירש שלא קבעה על המטה אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי סוכה נופלת והיינו דאמרינן לפי שאין לה קבע שהמטה עומדת לינטל ותפול הסוכה כיון שאינה אלא סמוכה והשתא אתי שפיר הא דאמרינן לש אלא וכו כמו שאפרשנה בסד היינו טעמיה דמד לפי שאין לה קבע ומד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה היינו טעמיה דאעג דאמרינן וכולן כשרין לדפנות המ בשאין הסכך עומד עליהן אבל להעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו הסכך אסור מדרבנן שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך מסככין בו אעג דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ולא פליג ר יהודה אעג דאילן פסול לסכך בו שאני אילן דלא חזו לסכך ולא שכיח דמסככי ביה משה לא גזר ר יהודה ומיהו לא נהירא דאילן שכיח לסכך בו וכדתנן הדלה עליה הגפן והרמבן זל תירץ בההוא דלקמן לאו במסכך עג אילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדיסין בקרקע הסוכה וסכך עליהן ובכהג אעפ שהמחובר סומך את המעמיד לל בה דמעשה קרקע בעלמא קא עביד ובמתני נמי דייקא דבהכי עסקינן מדקתני ואין עולין לה ביוט מלמד שצריך הוא לעלות שם היינו בשקרקע שלה באילן ולא בשקרקע שלה בארץ וסכך באילן והיינו דאמר אביי לש אלא סמך אבל סכך על גבי המטה כשרה כלומר שאם נעץ קונדיסין במטה וסכך עליהן כשרה ואמרינן עלה בגמ למד מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר שאעפ שהיא מטלטלת עג המטה כיון שאינה נופלת כשמטלטלין המטה כהג קבע מיקרי וכשרה ולמד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידין בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אפילו שיתדותיו וקונדסיו סמוכות עליו ובירושלמי אמרו שהמסכך על גבי המטה כענין זה חשבינן המטה קרקע הסוכה ובעינן שיהא חלל הסוכה י מגב המטה ועד הסכך:

ולענין הלכה כיון שהרב אלפסי זל כתב בהלכותיו הא דאמר אביי לש וכו. משמע דסל דקיל כרבי יהודה וטעמא משום דכל היכא דשקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דהלכתא כוותיה וכדאמר במסכת שבת מדקא מתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי [יהודה] משמע דהלכתא כוותיה ולא משמע דרבי יהודה אזיל לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן מדאמרינן לפי שאין לה קבע דאה הוה לן למימר ורבי יהודה לטעמיה וכמו שכתבתי למעלה ועוד דהא אכתי איכא למיחש לטעמא דמל מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה מדחייש לה אביי דודאי לדירת קבע לא הוה חייש דאיהו גופיה אוקמה בשטה הלכך נקטינן כרבי יהודה דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו משום גזירה ואעפ שעכשיו נהגו לסמוך סוכות על גבי כתלים שאין מסככים בהן לפי שאין גדולו מן הארץ היינו טעמא משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהן ועוד דכע ידעי דכל כהג בית דירה מיקרי ולא סוכה הלכך ליכא למיגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום היכרא כדי שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא כל זה לפי שטתו של הרב אלפסי זל אבל הרז הלוי זל פוסק כדברי חכמים זל:

מתני סוכה המדובללת. גרסי עלה בגמרא מאי מדובללת רב אמר סוכה עניה. פי שיש בסוכה קנים מעט יש בה אויר הרבה אלא שאין בו ג ביחד:

ושמואל אמר קנה עולה וקנה יורד. כלומר שלא השוה את הסכך להשכיב את הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ואשמעינן מתני דאמרינן רואין כל שאילו הם. מושכבים בשוה היתה צלתה מרובה מחמתה כשרה [רב תני חדא ושמואל תני תרתי רב תני חדא סוכה מדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה] ושמואל תני תרתי מאי מדובללת מדולללת ותרתי קתני סוכה מדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה ומילתא אחריתי היא דאשמעינן נמי בסוכה עניה שיש בה חמה דאם צלתה מרובה מחמתה כשרה ואמרינן עלה דהא דשמואל לש דמכשירין בקנה עולה ויורד אלא שאין בין זה לזה גט משום דכל פחות מג חדא היא אבל יש בין זה לזה גט פסול ורבא אמר אפי יש בין זה לזה גט לא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח כלומר בכל א מהקנים כשרה דאמרינן חבוט רמי ומוכח בגמ דלפי כל אחד מן הפרושין תרתי בעינן שיהא בגגה טפח ובעינן נמי שיהא באויר בין התחתונות טפח דאי לא אעפ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכתבתי בחדושי וקיל כשמואל מדשקלו וטרו אביי ורבא אליביה ועול דדלמא רב נמי מודה ליה דדינא הכי אלא דמתני לאו הכי פירושא ולפי דברי רשי אעג דהשתא נמי חמתה מרובה מצלתה כיון דאלו חבטינן לה הויא צלתה מרובה מחמתה כשרה ואחרים אומרים דלא מכשרי בקנה עולה וקנה יורד אלא היכא דהשתא נמי הויא צלתה מרובה מחמת והא קמל שאין ריחוק הקנים פוסל משום שני סככין אבל אי הוה השתא חמתה מרובה מצלתה פסולה :

המעובה כמין בית. שסכך שלה עבה מאד:

אעפ שאין הכוכבים נראין מתוכה [ואפי כוכבי חמה. כלומר זהרי חמה והכי איתא בברייתא בגמ] אין כוכבי חמה נראין מתוכה בש פוסלין ובה מכשירין מיהו בירושלמי משמע דלכתחלה צריך שיהו כוכבי חמה נראין מתוכה דגרסינן התם הלא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראין מתוכה רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו פירוש מלישנא דמתניתין דייק לה דקתני אעפ שאין הכוכבים נראין מתוכה:

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא לעיל כאסתירא מלתחת. כשהנקב רחב מלמעלה שיעור זוז חמתו רחב מלמטה כשיעור סלע כך פירש רשי זל אבל רבינו תם זל הקשה אי הכי רב פפא היכי מודה בה דכי הדדי מלמעלה פסולה דאמר היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת והא איהו הוא דאמר דפרוץ כעומד מותר ולאו קושיא הוא דכי אמר רב פפא הכי הני מילי לענין דופן שבת ובסכך פסול דכי היכי דאגמריה רחמנא למשה בשבת לא תפרוץ רובה הנ אגמריה בסוכה לא תסכך בפסול רובא הא כי הדדי שרו והיינו דאתי לן שפיר מתני דהמקרה סוכתו בשפולין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה אליבא דרב פפא כדאי בפק שאעפ שהסכך פסול חשוב כפרוץ לענין הכשרה דסוכה כשרה לפי שאין פסולה רבה על הכשרה אבל באויר אי אפשר לומר כן שכיון שאם הם שוים מלמעלה האויר רבה מלמטה וסוכה בצל תליא מלתא הרי פרוץ שלה מרובה על העומד ולרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פרוץ כעומד אסור תני ליה בכי הדדי מלמטה משום דלמעלה עומד מרובה ומלמטה נמי כי הויא כי הדדי עומד מרובה על הפרוץ מחשיב ליה הלכך רב פפא בעי כי הדדי מלמטה דרב הונא בריה דרב יהושע נמי סגי ליה בהכי זה נראה לי עוד הקשה רת זל דבפק דקדושין משמע דזוזא נפיש שיעוריה מאסתירא דקאמר התם דעבדי אינשי דקרו לפלגא דזוזא אסתירא והא נמי לא קשיא דאסתירא ודאי היינו סלע בלשון משנה כדאמר בבכורות גבי חמש סלעים של פדיון הבן חמש אסתירי לפדיון אלא מיהו שתי מטבעות הן של צורי ושל מדינה ובכל אחד מאלו יש סלעים וזוזים וסלע של צורי הוא ל זוזים של צורי וסלע מדינה ארבעה זוזים של מדינה נמצא הסלע בכמ גדול מאד מזוזים שבו ומשה אמרי בפק דקדושין ובבכורות דמייתי הא דתנן התוקע לחברו נותן לו סלע ואמרינן לא תימא מאי סלע ארבעה זוזי כלומר דהיינו סלע צורי אלא מאי סלע פלגא דזוזא של צורי והיינו סלע מדינה שסלע מדינה אינו אלא שמינית שבסלע צורי והיינו דאמרינן התם דעביד אינשי דקרו לפלגא דזוזא דצורי אסתירא של מדינה אבל כששניהם מטבע אחד האסתירא והזוז דבר ברור שאסתירא גדול מן הזוז והיינו דאמרינן הכא כזוזא מלעיל כאסתירא מלתחת אבל רת סובר דכי אמרינן הכא דזוזא מלעיל כאסתירא מלתחת היינו שהזוז גדול מן האסתירא וכפשטה דההיא דקדושין ולפיכך פירש דהק כאן מלמעלה כאן מלמטה כלומר ודאי קושטיה דמילתא דכל כי הדדי כשרה וכרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר ומשה קאמר שאם רואה אותם מלמעלה כלומר החמה והצל שהם שוים כשרה דבכי האי גוונא לא טעי בשיעורא אבל כשהוא משער אותם מלמטה פסולה שאעפ שנראין מלמטה שאין האויר מרובה מלמעלה עי הרחקה מתמעט ואעפ שהוא גלול נראה כקטן ולפי פי זה צל שהאויר מתמעט יותר מן הסכך לפי שאין כח הראות נתפס בו וצל גכ דכי אמרינן צלתה מרובה מחמתה מלמטה כשרה דוקא בסוכה שאינה גבוהה אלא שיעורה מצומצם שהרי הדבר ידוע שלפי גובה הסוכה נופל הטעות ואם היא גבוהה הרבה יהא אפשר שאעפ שמלמטה נראה לו שתהא צלתה מרובה מחמתה למעלה הויא חמתה מרובה מצלתה אלא ודאי כדאמרן ופי הרב אלפסי ורשי זל עיקר :

מתני העושה סוכתו בראש העגלה. אעג דמטלטלא לא קביעא:

ובראש הספינה. שהוא מקום גבהו של ספינה והוא גבוה מאד ואין הרים מקיפין אותו והרוח שולטת שם ועוקרתה:

כשרה. דדירת עראי סגי בה ומיהו אמרינן בגמרא דהמ ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה דאעג דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים שהוא יותר חזקה כשרה אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה דיבשה פסולה דאפילו דירת עראי לא הויא:

ועולין לה ביוט. משום דבעי למתני סיפא ואין עולין לה ביוט תני רישא ועולין לה ביוט:

בראש האילן או עג גמל כשרה. לחולו של מועד ואף ביוט אם עבר ועלה יצא ידי חובתו:

ואין עולין לה ביוט. משום דאסור להשתמש ביוט במחובר ובבעלי חיים ואמרי בגמרא מתני מני רמ היא דתניא העושה סוכתו על גבי בהמה רמ מכשיר ור יהודה פוסל ואיכא מד דמדאמרינן מתני מני רמ היא משמע דליתא למתני דלהכי גלי תלמולא דר יהודה פליג עליה לומר דרמ ור יהודה הלכה כר יהודה והלכך ליתא למתני וכן פסק הרב רבי יצחק אבן גיאת זל בשמייהו דרבוואתא ואיכא אחרינא דאמרי דכי אמרינן מתני מני לגלויי פלוגתא אתא ומיהו סמכינן אכללין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין:

שתים בידי אדם ואחת באילן. מדקתני עולין ואין עולין משמע דקרקעית הסוכה גבוהה מן הארץ ונסמך באילן. ושתים בידי אדם ואחת באילן שמשתי רוחות הסמוכות כגון מזרח ודרום קרקעית הסוכה נסמך על הקונדסין הקבועין בארץ בידי אדם ומרוח ג נסמך על האילן. ושתים באילן ואחד בידי אדם כל שהיא נסמכת על שתי דפנות מהן אין עולין לה ביוט שהרי היא נסמכת על האילן שאילו ינטל האילן לא תהא יכולה לעמוד ודאמרינן כשרה היינו טעמא מפני שהסכך סמוך בקונדסין הנעוצין בקרקעית הסוכה ואינו סמוך [בגובהו] של אילן דכיון דאילן לא חזי לסיכוך אסרו חכמים להעמיד סכך בו כדי שלא יבאו לסכך בו כמו שכתבתי למעלה ואעפ שעכשיו הקונדסין נסמכין באילן כולי האי לא גזרינן כיון דמפסקי קונדסין בין אילן לסכך:

שלשה בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביוט. דמסתמא דייה בשלש שבידי אדם ואינה צריכה לרביעית שבאילן. והדר קתני זה הכלל שאם ינטל האילן וכו לאתויי שאם אותן דפנות שהן בידי אדם אינן סמוכות כגון שעומדות מזרח ומערב או צפון ודרום ויכול לסמוך סככה באותן דפנות עד שאם ינטל האילן הסוכה יכולה לעמוד עולין לה ביוט:

גרסי בגמ עשה לבהמה דופן לסוכה רמ פוסל ור יהודה מכשיר וקיל כר יהודה:

מתני העושה סוכתו בין האילנות. בארץ ולא סמכה עליהם אבל הם דפנותיה:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. פרשי זל אפי בשעת חנייתן והכי משמע בגמ דאמרינן הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה ומשמע אעפ שאין הולכין אלא ביום דאי אזלי ביממא ובליליא אפילו לדבר הרשות נמי פטורי כדקתני בברייתא:

ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא והנ מוכח בפרק אין בין המודר דאמרינן התם המודר הנאה מחבירו מחזיר לו. אבדתו אעג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיח ואי כל זמן שאבדה בידו מפטר מליתן ריפתא לעניא הא ודאי שכיחא טובא אלא על כרחין לא מפטר אלא שעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבדה ששטחה לצרכה או בהמה שנותן לפניה מזונות דלא שכיח שבאותה שעה יבא עני וישאל ממנו לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן ואמרינן בגמרא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי לשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן בכהג נמי הוא דאי מטרדו בקיום מצוה סוכה הוו מפגרי ממצותן. ולא נל כן דפשטא דמילתא לא משמע כן והנ אמרינן בגמרא דרב חסדא ורב הונא איקלעו לבי ריש גלותא ואגנינהו רב נחמן בסוכה שמופלגין נוייה ממנה ד ואמרי ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין ופרשי זל להקביל פניו של ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ולא אהדרו ליה דסוכה כשרה לדעתייהו כלל דהא אמר להו רב נחמן הדריתו בכו משמעתייכו ולא משמע דלהוי מפגרים מראיית רבן ברגל אי הוו מהדרי למגנא בסוכה כשרה ועוד מדאמרינן חתן פטור מקריאת שמע על מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ואם איתא דביכול לקיים את שתיהם מיחייב נימא דאיבעי ליה ליתובי דעתיה כדאמר [כאן דף כה:] גבי אבל וליקיים תרוייהו ולא מצית אמרת דלא מצי ליתובי דעתיה דהא תנן חתן אם רצה לקרות לילה הראשון קורא ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מקש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו ובפרק מי שמתו נמי תניא המשמר את המת אעפ שאינו מתו פטור מקש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור לפיכך נל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אעפ שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מילי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אעפ שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אעפ שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אעג דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אעפ שאפשר:

ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכהג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע ומשה פרכינן בגמרא עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאעג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומשה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן ומיהו כל שצריך לטרוח פטור ומשה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה:

אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. ומפרש בגמרא דאכילת עראי היינו כדטעים בר בי רב ועייל לכלה דהיינו כביצה דכל כהג לא חשיבא ולא הויא כעין תדורו. ודקאמר שותין עראי הכי קאמר דאם שותה פעם אחת עם אכילת עראי אינה נחשבת קבע והכי משמע מדלא בעינן בגמרא כמה שתיית עראי וכן פרשי זל כדטעים בר בי רב שטועם מלא פיו ושותה:

מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי. בגמרא פרכינן מעשה לסתור דהא אמרינן אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ובתר הכי מייתי עובדא במידי דעראי דהיינו לטעום את התבשיל ושתי כותבות ודלי של מים ואמר העלום לסוכה ומפרקינן חסורי מחסרא והכי קתני אם רצה להחמיר על עצמו רשאי כלומר דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני ומעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה תח שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות:

ופרכי עלה בגמ דמדקאמר וכשהביאו לו לר צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה משמע דהא כביצה בעי סוכה ולימא תהוי תיובתיה דאביי דאמר דאכילת עראי היינו כדטעים בר בי רב ועייל לכלה דהיינו כביצה ומפרקינן דאהנ דאפילו כביצה לא בעי סוכה אלא דנקט פחות מכביצה דמשה נטלו במפה ולא נטל ידיו ולא בירך גם כן אחריו אבל כביצה היה צריך נטילת ידים וברכה:

וקרינן עראי טעימת תבשיל מפני מיעוט שיעורו ודלי של מים נמי משום דלא חשיבי. ושתי כותבות מפרש רבה בפרק בתרא דיומא דלא הוו עראי משום דזוטר שיעורייהו אלא משום דפירי לא בעי סוכה כדאמרינן התם אמר רבה כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן עלה ממתני דתנן מעשה והביאו לו לטעום לרבן יוחנן בן זכאי את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמר להם העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא מפני שרצו להחמיר על עצמן וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו הא כביצה בעי סוכה ואי סד כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו כביצה כותבת הגסה וגרעינתה יתירה הויא מכביצה ועלה אמר רבה היינו טעמא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה והרב אלפסי לא הביאה בהלכות משמע דסל דליתא לההוא פירוקא משום דרבה אמרה לקיומי מימריה דאמר דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל משמע דמסקנא דסוגיא דהתם דכותבת הגסה חסרה מכביצה הלכך שפיר מצינן למימר דשתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו כביצה ועוד כתב הרמבן זל דמדחיא נמי מדאמרינן הכא דאכילת עראי היינו כדטעים בר בי רב ועייל לכלה דהוא כביצה או כשתי ביצים וכיון דכביצה פטורה מן הסוכה ממילא אסתלקא קושיא דאתינן עלה התם מהא דתנן וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה ודייקינן מינה מעיקרא הא כביצה בעי סוכה ולפוס הכי הוה קשיא להו התם השתא שתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו כביצה כותבת הגסה יתרה מכביצה אבל כיון דאסיקנא בסוגיין [דהכא] דהא כביצה סוכה הוא דלא בעי אבל בעי ברכה ובעי נטי וכמו שכתבתי למעלה ממילא אסתלקא פרכין ולא צריכין לפרוקי דרבה דאמר משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה אלו דבריו זל. ומה שכתב זל דכדטעים בר בי רב ועייל לכלה היינו כביצה או כשתי ביצים לא ידעתי מה הוא דכדטעים בר בי רב היינו כמו שמחזיק בית הבליעה בפעם אחת דהיינו כביצה וכן פרשי זל ואם תרצה לומר דאפילו הכי איסתלקא קושיא דאסיק עלה התם דכיון דכביצה פטור מן הסוכה אפשר דשתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו יתר מכביצה הא ליתא דודאי התם הכי בעינן למימר דשתי כותבות בלא גרעיניהן הוו ככותבת וגרעיניתיה וראיה לדבר מדאמרינן התם אמר רבי ירמיה אין שתי כותבות בלא גרעיניהן לא הוו כביצה כותבת הגסה וגרעיניתה יתירה מכביצה אר פפא היינו דאמרי אינשי תרי קבי תמרי קבא דקשייתא וסרח [וסריח כלומר ועודף כמו סרח העודף] ואם איתא דמאן דפריך נמי מודה הכי דכותבת הגסה וגרעיניתה יתירה משתי כותבות בלא גרעיניהן אלא דבעי למימר דכיון דכותבת הגסה יתירה מכביצה שתי כותבות [בלא] גרעיניהן מיהא הוו כביצה מאי קאמר היינו דאמרי אינשי דמאן דפריך נמי מודה בהכי הלכך על כרחין למאן דאית ליה דכותבת הגסה וגרעינתה יתירה מכביצה שתי כותבות וגרעיניהן [נמי יותר מ] כביצה הלכך אעג דאסיקנא דבכביצה לא בעי סוכה אפה כיון דשתי כותבות על כרחין לרבה יתרות מכביצה לא מיפרקא מתני אליביה אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולפיכך איני רואה שיהא נראה פירוקו של רבה ממאי דאסיקנא הכא כביצה לא בעי סוכה דאכתי קשיא ליה מתני אלא דהתם נקטינן לפום ריהטא דאפי כביצה בעי סוכה והה נמי [דקיימא] לן לפום מסקנא דרבה נדחה כיון דיתר מכביצה מיהא בעי סוכה אבל ודאי אפשר דכיון דעיקר מימריה דרבה דאמר דכותבת הגסה יתירה מכביצה לא סליק התם בההיא שמעתא דיניה נמי דפירי לא בעי סוכה דאיתמר לאוקמי מימריה לא סליק:

וכשנתנו לו לר צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה. לא [נטל אותו] בידיו אלא כרך ידיו במפה משום נקיות דקסבר פחות מכביצה לא בעי נטי כך פרשי זל ולא היה צריך לפרש האי דנטלו במפה משום נקיות דרבי צדוק כהן היה כדמוכח פרק מי שמתו והיה אוכל על טהרות תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו אחת מיח דבר דבפ קמא דשבת ואפי פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח בפב דטהרות דתנן אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור:

ולא בירך אחריו. ברכת המזון דדריש כר יהודה ואכלת ושבעת אכילה שיש בה כלי שביעה והיינו כביצה אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה:

גמ כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שהרוח מוליכה ומביאה אינה מחיצה ומתני דתנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה מוקמינן לה אליביה באילנות קשין שאין הרוח יכול לנענען ודעביד ליה נופיה בהוצא ודפנא כלומר שמחזיקנו בענין שלא ינענענו הרוח:

בשבתך בביתך. פרט לעוסק במצוה שאינו חייב בקריאת שמע:

ובלכתך בדרך. פרט לחתן ואעג דאיהו נמי טריד במצוה אצטריכו תרי קראי דאי הוה כתוב חד כיון דחתן לא כתיב בהדיא בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עסוק אלא טרוד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב משום הכי אצטריך קרא יתירא לאשמועינן דפטור מקש משום דטרוד במחשבת בעילה:

אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר מפקינן לה בגמרא מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך משמע דאת הוא דמיחייבת אבל כע פטירי ואעג דמהא נפקא לן אפילו הכי צריכינא למימר טעמא דנאמר בהן פאר כי היכי דלא נימא נילף מינה דכי היכי דמפטר מתפילין כך יהא פטור מכל המצות כולן ואמרי דליתא דתפילין שאני לפי שנאמר בהן פאר ואין ראוי לאבל שיכהן פאר:

והמ ביום ראשון. ואם תאמר והא אמרינן בפרק ואלו מגלחין אבל ב ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר משמע מהא דמקצת ב אסור אלא שמקצתו ככולו והכא אמרינן המ ביום ראשון יל דהכא הק והמ דמפטר ביום א דמפטר כוליה אבל בשאר ימים לא מפטר כוליה יומא דאפילו במקצת שני חייב אלא שמדברי הרב אלפסי זל נראה דלא מתסר ביוס ב כלל ואף הרמבם זל. כתב כן וכתב הרמבן זל בספר תורת האדם דאפשר דהיינו טעמא לפי שאין מניחין תפילין בלילה דלילה לאו זמן תפילין הוא ואפילו הכי עולה הוא למקצת יום ונמצא שאינו אסור ולא פטור מלהניח תפילין אלא יום א בלבד שהרי ביום שני בשחרית חייב בהן ועדיין אין זה מחוור לי שאכ לא הוה ליה למימר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח הפילין:

חתן והשושבינין פטורים מן הסוכה. משום דעוסקין במצוה הן ובגמרא פרכינן עלה ואמאי וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה ומפרקי אין שמחה אלא בחופה פי ואפי באותה חצר עצמה כי הכא דפטורין מן הסוכה סתמא קאמרינן אעפ שהסוכה בחצר שדרים בה אפה אין שמחה אלא בחופה. וכתבו בתוס דמהא שמעינן שאם יוצא חתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים דאין שמחה אלא בחופה ומשמע דאפי באותה חצר עצמה וכדכתיבנא ובודאי שהשמחה במעונו אומרין אותה אפילו שלא בחופה דהא מכי רמו שערי באסיתא אמרי ליה דליכא חופה וכיון שכן יל דאפילו שלא במקום חופה מברכין ברכת חתנים דהא ברכה אעג דמשום שמחה קא אתיא לא תליא בחופה והכא הכי קאמרינן דעיקר שמחה ליתא אלא בחופה וכך נוהגים היום לברך ברכת חתנים בכל אחת מבתי החתונה כל זמן שהחחן או הכלה הם שם אבל ממ יש לחוש לדברי רבותינו הצרפתים בעלי התוס:

חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה. משום דבעיא כוונה:

ומן התפילין. משום דשכיחא שכרות וקלות ראש:

וחייבין בקריאת שמע. משום דמצות כונתו אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי פסוק אחד:

משום ר שילא אמרו חתן פטור מקש. דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה והאי דפטורין מן התפלה ומן התפילין משום דבעי כוונה ולאו בני כוונה נינהו כדכתיבנא זו היא שיטת רשי זל וכי תימא והא אבל דלאו בר כוונה הוא ואפה חייב בכל המצות האמורות בתורה משום דאיבעי ליה ליתובי דעתיה יל דאפשר דאבל נמי פטור בתפלה ובתפילין ואין זה מחוור לי מדאמרי חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר אלמא הא לאו הכי מיחייב ובתפלה נמי אית לן לחיוביה אבל אפשר לי לדחוק ולומר על דעת רשי זל דנהי [דלא] סבירא ליה דעוסק במצוה פמור מן המצוה אפילו הכי כיון דטרדת מצוה הוא לא מחמרי עליה ליתובי דעתיה אבל באבל דרשותא גרידא הוא מחמרינן ולא נהירא לפיכך נראה דאית ליה להאי תנא העוסק במצוה פטור מן המצוה מיהו סבירא ליה דבקש דליכא טירחא כלל ולא מיחסר ביה מידי משמחה דידהו ומשום הכי נהי דכל שלא בעל חתן פטור אפילו מקש דטריד לאחר בעילה חייב אנ דחתן ובני חופה בתר נשואין ובעילה לא מיקרו עוסקין במצוה והאי דפטירי מסוכה משום דמצמערין הן כל היכא דלא חדו בהדי חתן כל ז ומשה חייבין בכל שאר המצות חוץ מן התפלה ותפילין דאיכא שכרות ונראה שזה היה דעת הרב אלפסי זל שהביאה בהלכות שאילו לדברי רשי זל דלא כהלכתא היא:

הן ותגריהן. הלוקח מהן כדי למכור ולהמציאן לצריך להן:

מוכרי תכלת. לציצית:

הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום. דכתיב בסכות תשבו כעין ישיבת ביתו כשם שכל ימות השנה אינו נמנע ללכת בדרכים כך ימות החג שאינו יוט לא הצריכו הכתוב להמנע מלצאת לדרך:

וחייבין בלילה. כשבאו ליישוב הא לאו הכי פטורין:

הולכי דרכים. לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה אעפ שאינן הולכין אלא ביום משום דטרידי ודואגים במחשבת המצוה ותקונה:

שלוחי מצוה אנן. שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ראש גולה:

ארקתא. על שפת הנהר:

שומרי גנות ופרדסין. אין זזין משם:

אביי אמר תשבו כעין תדורו. כדרך שאדם דר בביתו כל השנה הזקיקתו תורה לדור בסוכה עם מטתו וכלי תשמישו וזה אינו יכול להביאן מפני הטורח:

רבא אמר. ליכא למפטריה משום האי טעמא דכעין תדורו הוא כיון שכל השנה הוא דר באותן [הבתים] שבגנות ובאותן כלים אלא פרצה קוראה לגנב שאם ישב בסוכה כשיראה הגנב שהוא יושב שם יגנוב הפירות:

איכא בינייהו דקא מינטר כריא דפירי. כרי של פירות שהוא תמיד לפניו ויכול לשמרו מתוך סוכתו ואין זו פרצה קוראה לגנב:

משום בקי. יתושים:

סרחא דגרגושתא קרקע לבנה שהיו טוחין בהן קרקעית הסוכה ולא שיהא ריחה מאוס לכל דאי הכי מפסלה סוכה כדאמר לעיל הני שוצי ושוצרי אין מסככין בהו דכיון דסני ריחיהו ושביק להו ונפיק אלא הכא במצטער איהו לחודיה עסקינן:

כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה:

אמר רבא לפי שאין קבע לשינה. אין בה חלוק בין קבע לעראי לענין סוכה שפעמים שאינו מנמנם כי אם מעט ודיו בכך הלכך לגבי סוכה כל שינה מקריא שינת קבע:

גרסי בגמרא תני חדא ישן אדם בתפלין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך לא קבע ולא עראי ותניא אידך בין קבע בין עראי לא קשיא הא דנקיט להו בידא הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו:

וכמה שינת עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הלוך מאה אמה. והכי פירושה דכי נקיט להו בידא לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו. דמנחי ברישיה עראי מותר קבע אסור שמא יפיח. דפריס סודרא עלייהו והניחן אצל מראשותיו בין קבע בין עראי. וכתב הרז הלוי זל דהכי קיל אעפ שהרב אלפסי זל לא כתב ברייתות הללו בהלכותיו וראיתי לאחד מחכמי הדור שכתב דלא סמכינן על כל הני מתנייאתא אלא אר ינאי סמכינן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכדפריש אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהן וכל שינה במשמע בין קבע בין עראי עד כאן. וכתב עליו הראבד זל החכם מחכמי הדור שכתב דאדרבי ינאי סמכינן דאין ישנין בהם כלל יפה כתב אלא שלא פירש כל צרכיו והטעם לפי שאין אנו יכולין לשער כדי הלוך מאה אמה הלכך אין ישנין בהן כלל כשהן בראשו וכש כשהן בידו אבל דפריש סודרא עליהו ומנחי בצדו מותר לישן כל שינה כדאיתא בברכות מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא חיישינן שמא מתוך שנתו יניח ראשו עליהן ודבר זה כבר הזכירו הרב בברכות ואין צורך לאלו הברייתות ועוד אני אומר דרבה דאמר אין קבע לשינה לא בא לסתור דברי רבי יוחנן שהעמיד ברייתא דתפילין במניח ראשו בין ברכיו דאי לאו הכי אסור לפי שהעראי הוא קבע מעתה אין לנו בתפלין אלא שלא יישן בהן לא קבע ולא עראי אלא אכ מניח ראשו בין ברכיו לפיכך לא כתב הרב זל ברייתא האמצעית וכתב האוסרת הכל והמתרת הכל:

מתני רא אומר יד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. מפרש טעמא בגמ דאק בסכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן אמרי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ולאו למימרא דאי בעי לא אכיל כלל דאי נמי דלא אכיל פת דהא בפ שלשה שאכלו מוכח דחייב אדם לאכול פת בשבתות וביט דאמרי אמר רב אידי בר אבין אמר שמואל טעה ולא הזכיר של רח בתפלה מחזירין אותו בבהמז אין מחזירין אותו ואמרינן דהיינו טעמא משום דתפלה דחובה היא מחזירין אותו בבהמז דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו ופרכינן אלא מעתה שבתות ויט דלא סגיא דלא אכיל הנ דהדר אל אין ובודאי כי אמרי דבראשי חדשים אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל לאו דוקא דאי בעי לא אכיל כלל שהרי אסור להתענות בהן אלא ודאי אי בעי לא אכיל פת דמיחייב בבהמז קאמרי ומינה דשבתות ויט לא סגיא דלא אכיל פת ודוחק הוא לומר דכי אמרי התם בשבתות ויט מחזירין אותו היינו דוקא בלילי יוט [הראשון] של פסח ושל סוכות כמו שדחקו זה בתוס דהא סתמא קתני התם שבתות ויט דלא סגיא דלא אכיל ומשמע דבכולהו קאמר לפיכך נראה דמה שחדש הכתוב בלילי יוט הראשון של פסח מדכתב בערב תאכלו מצות היינו לחייבו בדין מצה ראויה דאילו מדין יוט יוצא בכל שהוא פת אפי במצה עשירה וביוט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאילו מדין יוט סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה וגמרינן מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחויב לאכול בסוכה ולפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה אלא שיא כך דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מיניה מה התם בכזית אף הכא בכזית ואעג דבשאר ימות החג כזית עראי הוא ורשאי לאכלו חוץ לסוכה אפה בלילה הראשון כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה עשאו אכילת קבע. ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יוט הראשון של חג מחג המצות לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה אעג דמפטר בה בשאר יומי:

גמ תניא ר אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה. לאכול בזו ולישן בזו או היום בזו ולמחר בזו:

ואין עושין סוכה בחולו של מועד. מי שלא ישב בסוכה יוט הראשון ומפרשינן טעמא בגמ משום דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה בעינא:

ושוין שאם נפלה חוזר ובונה אותה בחולו של מועד. ואפי הכי סבר ר אליעזר [דכיון] דמאותן עצים עצמן חוזר ובונה אותה היא גופה חשבינן לה:

וחכא אעפ שאמרו שאין אדם יוצא יח ביוט הראשון של חג בלולבו של חבירו אבל יוצא אדם יח ביוט הראשון בסוכתו של חבירו. ומיהו דוקא בסוכה שאולה אבל גזולה ממעטי לה בגמ אליבא דרבנן מדכתיב חג הסוכות תעשה לך:

והך סוכה גזולה דקא פסלינן הכא לאו בשהוציא חבירו מסוכתו דכיון דקיל קרקע אינה נגזלת הויא לה סוכה שאולה כדאיתא בריש פרק לולב הגזול ולית בה משום מצוה הבאה בעבירה כיון דלא קניא כלל וברשותה דמרא איתא אלא בשגזל עצים וסכך בהן עסקינן דאעג דמסקינן בריש פרק לולב הגזול דכשרה גבי ההיא אתתא דצוחה ואמרה ריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמור רבנן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד היינו בתר דעבידו רבנן תקנת מריש אבל מדאורייתא סוכה גזולה היא ופסולה אלא דבתר תקנתא כשרה דהפקר בד הפקר ואין לנגזל אלא דמי עצים בלבד ומיהו משכחת סוכה גזולה ואפילו בתר תקנתא כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיא מטולטלת נגזלת:

ונמצא עכשיו דמוציא את חבירו מסוכתו אינה נגזלת ואפי מדאורייתא כשרה. גזל עצים וסכך בהן פסולה מדאורייתא וכשרה אחר תקנה אבל סוכה גזולה ומטולטלת פסול אפילו אחר תקנה:

דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מכאן שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. פרשי זל ואי אפשר שתהא של כולם דהא לא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד אלא עי שאלה ובתוס כתבו שלא היה צריך לכך דכיון דכתיב לך גבי סוכה משמע אבל לא של שותפות כדמוכח בפ ראשית הגז גבי תרומה וחלה ופאה וטובא דקא חשיב התם ואפילו אתרוג דכתיב ביה לכם דמשמע לשון רבים אמרינן בפרק יש נוחלין האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו כגון דאיכא אתרוג לכל חד וחד יצא ואם לאו לא יצא דלכם משמע שיהא כולו שלו ולא מקצתו ולא דמי לבגדיכם ותרומתכם דפרק ראשית הגז דשל שותפין בכלל משום דאיצטריך הכא למכתב לכם בלשון רבים משום דמבעי ליה למכתב ולקחתם בלשון רבים דדרשינן בפרק לולב הגזול ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד הלכך על כרחין מדמרבינן סוכה אחת לכל ישראל שמע מינה דלא דרשינן לך למעוטי שאולה [כי היכי דלא דרשינן ליה למעוטי שותפות משום רבוי דכל] ומשום הכי מוקמינן ליה למעוטי גזולה. אבל אפשר שהוצרך רשי זל לומר כן כי היכי דלא נוקי רבויא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות לרבות של שותפות ומיעוטא דלך למעוטי שאולה כי היכי דבפרק ראשית הגז מרבינן גבי ציצית טלית של שותפין מלכתיב להם וממעטין שאולה מדכתיב כסותך:

ומה שנוהגין עכשיו כל הקהל לקנות אתרוג אחד בשותפות אעג דממעטין באתרוג שותפין כדכתיבנא היינו טעמא לפי שדעתם להקנות כל אחד חלקו לחבירו כשהוא יוצא בו על מנת להחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובשביל שנשתתף בו לא גרע:

מתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בש פוסלין ובה מכשירין. בגמרא מפרש במאי פליגי:

אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. לאו דוקא דהא מדרבנן הוא דמיתסר שמא ימשך אחר שולחנו אלא הכי קאמר לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים וכדתנן בפרק ערבי פסחים [לף קטז:] כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כלומר שלא קיים מצותן כראוי:

גמ הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו וכו. ופסק הרב אלפסי זל כבש בתרוייהו וחלקו עליו דנהי דבקטנה אפסיקא הלכתא כבש דאמרי לעיל צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו אבל בסוכה גדולה משמע דקיל כבה דבש במקום בה אינה משנה לית לן למקבע הלכתא כבש אלא במאי דאפסיקא בה בהדיא הלכתא כוותייהו אבל במאי דלא אפסיק הדרינן לכללין ונקטינן כבה ועוד דמשמע דתרי טעמי דפליגי נינהו ובסוכה גדולה הא אתפרש טעמיה דבש בגמ דמשה אמרינן לא יצא שמא ימשך אחר שולחנו ובסוכה קטנה לאו מהאי טעמא פסלי אלא משום דסבירא להו דירת קבע בעינן וכדאמרי בפק דלעיל אמר אביי רבי ור יאשיה ור יהודה ובש כולהו סבירא להו סכה דירת קבע בעינן ונהי דקיימא לן כרבנן דאמרי סוכה דירת עראי בעינן אפה קיל בהא כבש דקצת קביעותא בעינן שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דאי לא דירה סרוחה היא הלכך סוכה גדולה וסוכה קטנה תרי טעמי נינהו ואעג דאפסיקא הלכתא כבש בסוכה קטנה בסוכה גדולה הדרינן לכללין ונקיטינן כבה דמכשרי ועוד דאפילו תמצא לומר דמחד טעמא פסלי בש בסוכה גדולה ובסוכה קטנה והיינו משום שמא ימשך אחר שלחנו ואביי דמני לעיל בש בהדי הנהו תנאי דסבירא להו דסוכה דירת קבע בעינן הנ קאמר דבעינן סוכה הראויה להיות בה קבע שאין לחוש שימשך ממנה אחר שולחנו ואנ דאביי דאמר הכי סל דלית הלכתא כבש ומשה אמר דטעמיייהו משום דדירת קבע בעינן אבל אנן דפסקינן כוותיהו סל דטעמייהו דבש בסוכה קטנה נמי משום שמא ימשך וחד טעמא הוא בהדי סוכה גדולה אפה איכא למימר דנהי דחד טעמא הוא טפי שייך למיגזר שמא ימשך בסוכה קטנה שאי אפשר למשוך שולחנו אצלו ממאי דאיכא למיגזר בסוכה גדולה וראיה לדבר שאינן שוין לגמרי שאילו כן. למה לי לתנא לאשמעינן בתרוייהו פלוגתייהו לבש ובה הלכך כיון דלא שוו אהדדי בסוכה קטנה בלחוד דאפסיקא הלכתא כבש נקטינן כוותיה אבל בסוכה גדולה הדרינן לכללין ונקטינן כבה דמכשרי וזהו דעת מקצת מן הגאונים והרב רבי יצחק אבן גיאת זל והרז הלוי זל אבל הרב אלפסי זל משמע דסבירא ליה כיון דתנו גבי הדדי כי הדדי נינהו וכיון דאפסיקא בהדיא בסוכה קטנה כבית שמאי נקיטי נמי כוותייהו בסוכה גדולה וכן דעת הרמבם זל בפרק ו מהלכות שופר וסוכה ולולב:

מתני נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. פירש ואנו חייבין להושיבו בסוכה:

ומעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן וכו. ופרכינן בגמרא מעשה לסתור ואמרינן חסורי מיחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר כלומר לחייב בחנוך אפילו קטן הצריך לאמו כיון דאפשר וחזי להכי שכן דין בכל מצוה לחייבו בחנוך כל זמן שאפשר וראוי לכך ורבנן סברי דכיון שאמו פטורה מן הסוכה אינו ראוי לחנוך סוכה כל שהוא צריך לה:

גמ היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו וכ. ומדרבנן הוא דכי האי גוונא הגיע לחינוך קרינן ביה לענין סוכה וכל קטן שהגיע לחינוך חייב מדרבנן ואין החנוך שוה בכל מקום אלא כל חד וחד לפי ענינו דהכא תלינן באין צריך לאמו וגבי ראיה ביכול לעלות וכו וגבי לולב ביודע לנענע וגבי ציצית ביודע להתעטף וגבי תורה ביודע לדבר כדאיתא בסוף פרק לולב הגזול ומשמע דאין צריך לאמו היינו מבן שש ולמעלה מדאמרינן בעירובין דקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ופירשו התם [דהיינו] על בן שש שנים:

מתני כל ז הימים אדם עושה סוכתו קבע. להיות כל דירתו בה:

מאימתי מותר ליפנות. ממנה ולירד:

משתסרח המקפה. מאכל לא דק ולא עבה קרי מקפה ונל מדנקט כי האי גוונא דוקא כשהתחיל לאכול הוא דאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא אבל לא התחיל להכנס בה כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי משום באקי וסירחא דגרגושתא וברייתא נמי דנקט היה אוכל בסוכה וירדו גשמים לרבותא נקטיה דאעג דכבר היה אוכל והתחיל במצוה כיון שירד אין מטריחין אותו לעלות וכש אם התחיל לאכול חוץ לסוכה מחמת הגשמים ופסקו שאין מטריחין עד שיגמור סעודתו זהו דעתי אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה:

גמ המ במגרס אבל בעיוני בסברא לבר ממטללתא. בגמ הכי איתא לא קשיא הא במגרס הא בעיוני ופרשי זל כדברי הריאף זל דעיוני דאית ביה טירחא בר ממטללתא דמשום דמצטער הוא ומצטער פטור מן הסוכה והאויר יפה לו להרחיב דעתו ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה ולחומרא עביד כתרוייהו כל היכא דלא מטריד אבל אי מטריד הוה ליה מצטער ופטור מן הסוכה:

אמר רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא מאני משתיא במטללתא. יש שפירשו דומיא דמגרס ועיוני והכי קאמר מאני מיכלא מצי לאנוחינהו בר ממטללתא אבל מאני משתיא במטללתא דוקא ואחרים פירשו דמאני מיכלא אינו רשאי להניחם בסוכה אבל מאני משתיא רשאי וכן נראה מדברי הרב אלפסי זל שכתב בפרק לולב וערבה בענין פסול סוכה ביוט אחרון דפסיל לה במאני מיכלא דמעייל בגווה ולרב אלפסי זל מאני מיכלא כגון קדרות ואגני דלישה דתשבו כעין תדורו והני לאו אורחייהו לאנוחינהו בבית דירה:

שרגא אמרילה במטללתא ואמרי להבר ממטללתא. שרגאלאהוי לומיא למאני מיכלא לבמאני מיכלא ט אמרי בהו בר ממטללתא היינו בשעה שאין משתמש בהן דבשעת סעודה ודאי אוכל בקערה בסוכה אבל שרגא אפי בעודו דלולק ומשתמש לאורו אסור להניחו בסוכה והכי מוכח לקמן בפ לולב וערבה דתנן גבי שביעי של חג גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את כליו מן המנחה ולמעלה ואמרי בגמ אין לי מקום להוריד כליו כלומר שצייך לאכול בה ביוט האחרון של חג היכי עביד שיהא כמוכיח שאינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה ח ימים ואמרינן דמדליק בה את הנר ומדחשיב ליה היכירא בשעת הדלקה אלמא בחג אסור להניחו שם בעודו דולק והיינו טעמא משום דמוקמינן ליה בסוכה קטנה איכא למיחש שמא תשרף סוכתו ותדע לך דהדלקה לוקא מדנקט מדליק בה את הנר ולא נקט ומעייל בה את הנר כי היכי דנקיט מעייל בה מאני מכלא:

מקפה של גריסין. שממהרת להתקלקל:

ציבתא. קיסמין של סכך היה משיר על המאכל:

רב יוסף מאניני הדעת היה דתניא בפסחים ג חייהן אינן חיים הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת אמר רב יוסף וכלהו איתנהו בי אניני הדעת שאינו יכול לסבול דבר מאוס:

היה אוכל בסוכה וירדו גשמים. וירד מן הסוכה לגמור סעודתו בביתו ומשישב לו פסקו גשמים אין מטריחין לו להפסיק ולעלות עד שיגמור:

עד שיאור משיעלה עמוד השחר. יש שגורס עד שיעור משיעלה עמוד השחר כלומר דתרתי בעינן שיהא נעור אחר שיעלה עמוד השחר אבל נעור בתחלה אין מטריחין אותו לעלות וכן נמי אם עלה עמוד השחר ולא נעור אין מקיצין אותו אבל הגאונים זל גורסים עד שיאור משיעלה עמוד השחר כלומר שלא תאמר דעד שיאור היינו באור היום דליתא אלא משיעלה עמוד השחר אבל קודם לכן אעפ שנעור אין מטריחין אותו לעלות ואומר אף לפי גרסא זו שאם לא ניעור אין מטריחין אותו לעלות אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו ולא גרע מסעודה דאמרינן בה עד שיגמור סעודתו וחוכך אני בזה לפי גירסא זו דסעודה אין לה זמן ידוע אבל שינה אפשר שכיון שזמנה אינו אלא בלילה כל שעלה עמוד השחר הוי כגמר לגבי סעודה ומיהו אם תקפתו שינה משמע ודאי דפטור משום מצטער:

מי שפך למי עבד לרבו. והכי קאמר משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה או דילמא הכי קאמר ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים הוא שפיכת הקיתון וממ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים:

סליקו להו הישן לולב. כף תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו: