בראשית ברא. אמר ר׳ יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים והם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא והוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו ברצותו נתנה להם וברצותוו נטלה מהם ונתנה לנו:

בראשית ברא וגו׳. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני כמה שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקרא ראשית תבואתוז ואם באת לדורשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריית שמים וארץ והארץ היתהח תהו ובהוט וחשך ויאמר הקב״הי יהי אור ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאילו קדמו שאםיא בא להורות כן היה לו לכתוב ׳בראשונה׳ ברא את השמים וגו׳ שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו בראשית ממלכת פלונייב (ירמיהו כ״ז:א׳) ראשית ממלכתו ראשית דגנך אף כאן אתה אומר בראשית ברא כמו בראשית ברא1 הקב״היג את השמים ודומה לו תחלת דבר י״י בהושע כמו תחלת דבורו של הקב״ה בהושע ויאמר י״י אל הושע ואם תאמר להורות בא שאילו תחלה נבראו ופירושו בראשית הכל ברא אילו ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת כמו כי לא סגר דלתי בטני (איוב ג׳:י׳) ולא פירש מי הסוגר וכמו ישא את חיל דמשק (ישעיהו ח׳:ד׳) ולא פירש מי ישאנו וכמו אם יחרוש בבקרים ולא כתביד אם יחרוש אדם בבקרים וכמו מגיד מראשית אחרית ולא כתב מגיד מראשית דבר אחרית דבר⁠טו אם כן תמה על עצמך שהרי המים קדמו שהרי כתוב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ועדיין לא גילה בריית המים מתי למדת שקדמו לארץ ועוד שהשמים מאש ומים נבראו על כרחך לא לימד המקרא בסדר הקודמים והמאחריםטז כלום:

ברא אלהים. ולא נאמר י״י שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין ראה שאין מתקיים הקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים:

תהו ובהו. תוהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה:

תהו. אשטורדישון בלעז:

בהו. לשון ריקות וצדו:

על פני תהום. על פני המים שעל הארץ:

ורוח אלהים מרחפת וגו׳. כסא כבוד עומד באויר מרחף על פנייח המים ברוח פיו של הקב״ה ובמאמרו כיונה המרחפת על הקן אקובטיר בלעז:

וירא את האור כי טוב ויבדל. אף בזו אנו צריכין לדברייט אגדה ראהו שאינו כדיי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משמשים בעירבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

יום אחד. לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון כמו שכתוב בשאר הימים שיני (בראשית א׳:ח׳) שלישי (בראשית א׳:י״ג) רביעי למה כתב אחד שהיה הקב״ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני וכך מפורש בבראשית רבה:

יהי רקיע. יחזק הרקיע שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב״ה באומרו⁠כא יהי רקיע והוא שכתוב עמודי שמים ירופפו (איוב כ״ו:י״א) כל יום ראשון ובשני יתמהו מגערתו (איוב כ״ו:י״א) כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:

בתוך המים. באמצע המים שיש הפרש בין מיםכב העליונים לרקיע כמן הרקיעכג למים שעל הארץ הא למדת שהן תלויים במאמרו של מלך:

ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עומדו והיא עשייתו כמו ועשתה את צפרניה:

מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר אלא מעל לפי שהן תלויים באויר מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי והרי התחיל בה בשני ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו ובשלישי שגמר מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכת אחרת כפל בו כי טוב שני פעמים (בראשית א׳:י׳י״ב) אחת לגמר מלאכת השני ואחת למלאכת היום:

ויקרא לרקיע שמים. שא מים שם מים אש ומים שעירבן זה בזה ועשה מהם שמים:

יקוו המים. היו שטוחים על פני כל הארץ והקוום באוקיינוס הוא היםכט הגדול שבכל הימים:

קרא ימים. והלא ים אחד הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה באספמיא:

תדשא הארץ דשא עשב וגו׳. לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא ולא היה לשון למקראל לומר תעשיב הארץ מיני הדשאים מחולקים כל אחד נקרא לעצמו עשב פלוני ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:

תדשא הארץ. תתכסה ותתמלא לבוש עשבים בלשון לעז נקרא דשא אֵירבדיץ כולם בערבוביא וכל שורש לעצמו נקרא עשב:

מזריע זרע. שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר:

ועץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצֵא הארץ עץ עושה פרי (בראשית א׳:י״ב) ולא העץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדלא גם היא עוונה ונתקללה:

אשר זרעו בו. הם גרעיני כל פרי שמהם האילן צומח כשנוטעין אותו:

ותוצא הארץ וגו׳. אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאים בצווי הם שמעו שנצטוו האילנות על כן ונשאו קל וחומר בעצמן כאשר מפורש בהגדהלב בשחיטת חולין:

יהי מארת וגו׳. מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע וכן כל תולדות שמים וארץ מיום ראשון נבראולג וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב את השמים (בראשית א׳:א׳) לרבות תולדותיהם ואת הארץ (בראשית א׳:א׳) לרבות תולדותיה:

יהי מארת. חסר על שם שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות⁠לד הוא ששנינו ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תפול בתינוקות:

להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון אבל בשבעתלו ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים זה ביום וזה בלילה⁠:

והיו לאותות. כשמאורות לוקים סימן רע הוא לעולם הוא שנאמר מאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) בעשותכם רצון הקב״ה אין אתם צריכין לדאג מן הפורענות:

ולמועדים. על שם העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נימנין למולד הלבנה:

ולימים. שימוש החמה חצי היום ושימוש הלבנה חצי היום הרי יום שלם:

ושנים. לסוף שלש מאות וששים וחמשהלח יגמרו מהלכתם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה⁠לט:

והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:

המאורות הגדולים. שוים נבראו ונתמעטה הלבנה על ידי שקיטרגה ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:

ואת הכוכבים. על ידי שמיעט את הלבנה הרבה את צבאה להפיס את דעתה:

נפש חיה. שישמ בהם חיות:

שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ בעוף כמו זבובים ובשרצים כגון נמלים וחיפושים ותולעים ובבריות כגון חלד ועכבר וחומט וכיוצא בהם וכל הדגים:

התנינים. הגדוליםמא דגים גדולים שבים ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה ושחטה לנקבה ומלחה לצדיקים שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולםמב לפניהם:

נפש החיה. נפש שיש בו חיות:

ויברך אותם. לפי שמחסרים אותם וצדין מהם⁠מד הוצרכו לברכה ואף החיות היו צריכין לברכה אלא מפני הנחש העתיד לקללה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל⁠:

פרו. לשון פרי כלומר עשו פירות⁠:

{ורבו. אמ לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:}

תוצא הארץ. הוא שפרשתי (רש״י בראשית א׳:י״ד) שהכל נבראו מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם:

נפש חיה. שיש בומט חיות:

ורמש. הם שרצים שהם נמוכים ורומסיםנ על הארץ נאנראין כאילו נגררין שאין הילוכן ניכר כל לשון שרץ ורמש בלשונינו קונמובריט:

ויעש. תקןנב לצביונם בקומתן:

נעשה אדם. ענוותנותו של הקב״ה למדנו מכאן לפינג שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם וכשהוא דן את המלכיםנד הוא נמלך בפמליא שלו שכן מצינונה באחאב שאמר לו מיכה⁠נו ראיתי את י״י יושב על כסאונז וכל צבא השמים עומדיםנח עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א כ״ב:י״ט) וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אילו מיימינים לזכות ואילו משמאילים לחובה וכן בגזירת עירין פיתגמא ובמאמרנט קדישין שאילתא (דניאל ד׳:י״ד) אף כאן בפמליא שלו נטל רשות אמר להם יש בעליונים בדמותי אם אין בתחתונים בדמותי הרי יש קנאה במעשה בראשית⁠:

נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה סשיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא נדבר עם בית דינו אלא לעצמו ותשובת המינין כתב בצדם⁠סא ויברא את האדם (בראשית א׳:כ״ז) ולא כתב ויבראו:

בצלמנו. בדפוסנו: כדמותנו. להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון זה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיה ובבהמה לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

ויברא את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא בידים כדכתיב ותשת עלי כפךסב (תהלים קל״ט:ה׳) ונעשה כחותם⁠סג כמטבע הזה העשויה על ידי רושם שקורין קויינא וכן הוא אומר תתהפך כחומר חותם:

בצלם אלהים ברא אתו. פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא:

זכר ונקבה ברא אותם. ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו׳ (בראשית ב׳:כ״א) מדרש אגדה שבראו שתי פרצופות ברייה ראשונה ואחר מכן חלקו ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר:

וכבשה. חסר ויו לימדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יוצאנית ועוד לימדך שהאיש דרכוסד לכבש מצווה על פריה ורבייה ולא האשה:

לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ. השוה להם הבהמות והחיות למאכל ולא הרשם לאדם ולאשתו להמית ברייה ולאכול בשר אך את כל ירק עשב יאכלו כולם יחד וכשבאו בני נח התיר להם בשר שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם וגו׳ כירקסו עשב אשר התרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

יום הששי. הוסיף ה׳ בששי בגמר מעשה בראשית לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו ישראל חמשה חומשי תורה⁠סז דבר אחר יום הששי כולכם תלוים ועומדים עד יום הששי הוא ששהסח בסיון המוכן למתן תורה: