מתני’ בן סורר ומורה וכו’. סדר נסקלין דתניא בפרקין דלעיל מסיים הלכותיו ואזיל:

משיביא ב’ שערות. אבל מקמי הכי לא מיענש כדמפרש ואזיל שעדיין לא בא לכלל מצות:

עד שיקיף זקן. שיהא זקן מוקף שער סביב כולו:

התחתון ולא העליון. לא זקן ממש אלא זקן אותו המקום אלא שדברו חכמים בלשון נקיה:

שנאמר בן ולא איש. וזה משהקיף זקן איש הוא ואע’‘ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיובי’ מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הלכך חיוביה בתר הכי הוא ואע’’ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוי מיהו כי מיעטיה קרא לאו בתחלת אישותו קא ממעט כדמפרש בגמרא בן הסמוך לגבורתו של איש אלמא בתחלת אישותו חייביה קרא:

גמ’ היכא אשכחן. בשאר עונשין דענש הכתוב את הקטן דהכא בעי קרא למיפטריה:

אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג. דנבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ועל שם סופו נהרג כדמפרש בשלהי פרקין (דף עב.) סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא וכו’ אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב:

וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה. לכשיגיע לכלל איש הבן הזה קורא לו הכתוב בן סורר ומורה:

תני ר’ חייא. במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה:

כי אתא רב דימי. פרשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דקתני מתני’ הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הקפת הכיס של ביצים דהוו לבתר הכי טובא: רב חסדא. סבר קטן שלא הביא שתי שערות מוליד:

לכדרב יהודה. דאמר האי לאיש בבן סורר ומורה עצמו קאי והכי קאמר כשיהיה הבן לאיש כלומר כשיגיע לכלל אישות:

ה’‘ג א’’כ לימא קרא בן לאיש. דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש:

מאי כי יהיה לאיש בן. השתא משמע כשיהיה לאיש בן דהאי איש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם:

ואימא כוליה. האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתי למעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן:

ה’‘ג א’‘כ לימא קרא כי יהיה בן איש. א’‘כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ’’ד אלא וכי יהיה בן איש סורר ומורה דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן:

מאי. וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ’’ד:

שמע מיניה תרתי. משום דהשתא משמע הכי ומשמע הכי כי יהיה בן לאיש כשיגיע לגבורתו של איש ומשתמע נמי אאבוה כי יהיה לאיש גדול בן ולא שיהיה לקטן בן:

ופליגא דרבה. הא דרב חסדא דאמר קטן שמוליד פטור דאלמא דקטן מוליד פליגא דרבה:

ואם אין לאיש גואל. גבי גזל ונשבע על שקר דכתיב לעיל מיניה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו והאי אשמו קרן של גזלה:

שאין לו גואלים. אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם:

בגזל הגר. ומת לאחר שנשבע לו ואין לו יורשים:

ואמר רחמנא איש. ולא כתיב ואם אין לו גואל מאי טעמא כתיב איש אלא משום דכתיב ואם דמשמע פעמים שיש לו יורשים ולהכי כתיב איש ללמדך איש הוא דאיכא לספוקי שמא יוליד בנים משנתגייר ואינך רשאי להפקיע קרן שלו ולתתו לכהן עד שתדע שאין לו יורשים אבל קטן גר מסתמא גזל שלו שנשבע עליו ישראל לשקר לכהן הוא בידוע שאין לו גואלים:

איש. גבי שפחה חרופה כתיב (ויקרא יט) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו’:

שלא הביאה שליש. שאם אתה זורעה אינה מצמחת:

וכי יזיד. מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתוב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל: בן ולא אב: לגבי בן סורר ומורה בן ולא אב וקס’‘ד דממעיט בן שכבר נולד לו בן דשוב אינו נעשה בן סורר ומורה ואי קטן לא מוליד ה’’ד דאיצטריך למעוטי:

אי נימא דאיעברא. אמיה מהאי בתר דאייתי שתי שערות ושיהה בו ט’ חדשים להקיף זקן ובתוך כך נולד בן וקא ממעט קרא דאע’’ג דראוי הוא לבן סורר ומורה נפטר בשביל שנולד לו בן:

והא א’‘ר כרוספדאי. כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד ואע’‘ג דלא הקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה לאחר ג’ חדשים לאחר שהביא שתי שערות והשתא לא דייק טעמא דרבי כרוספדאי מהיכא ולקמן בעינן ליה מיהו קרא לא צריך למעוטי דאפילו לא אב הוא יהא מפטר בג’ חדשים:

אלא לאו. כי איצטריך למעוטי כגון דאוליד מקמי ג’ חדשים בתר שתי שערות ועל כרחיך איעברא ו’ חדשים מקמי דאייתי ב’ שערות ואוליד מקמי דאקיף זקן וג’ חדשים נמי לא עברו עליו ושמע מינה קטן מוליד:

לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות וכו’. והאי דקאמר רבי ישמעאל בן ולא אב לא כשילדתו אמו כבר לבנו קא ממעט דבלאו הכי מפטר מדין בן סורר ומורה או בג’ חדשים או בהקפת זקן:

אלא כי אתא רב דימי. פרשה לדתנא דבי רבי ישמעאל דאתא לאשמועינן האי דרבי כרוספדאי דמי שעברו עליו ג’ חדשים לאחר שהביא שתי שערות פטור וה’‘ק בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג’ חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת:

והא אנן תנן עד שיקיף. אבל בג’ חדשים לא מיפטר:

הקיף. אשמועינן מתני’ דמפטר אפי’ ממהר להקיף מקמי דמלוי ורבי כרוספדאי אשמעינן מלוי אע’‘ג דלא הקיף ונפקא לן מדתנא דבי ר’ ישמעאל בן ולא הראוי להיות אב:

ש’‘מ. מדלא קרי ליה ראוי לקרותו אב עד ג’ חדשים ש’‘מ אפי’ אשתו היתה יולדת לשבעה אינו ניכר בפחות מג’ חדשים דאי לשליש ימים ניכר בתרי ירחי ותילתא נפטר כל אדם מדין סורר ומורה דהא ראוי לקרותו אב ונפקא מינה לאשה שלא שהתה אחר בעלה ג’ חדשים ונשאת ונתעברה ספק מן הראשון ספק מן האחרון אם הוכר עוברה לב’ חדשים ושליש לנשואי האחרון ודאי מן הראשון דאפילו היא עתידה לילד לשבעה לאחרון לא היה ניכר לשליש ימיה:

זיל בתר רובא. להכי לא מפטר כל אדם בתרי ירחי ותילתא לאחר הבאת שתי שערות דלא קרינן ביה ראוי דאזלינן בתר רוב נשים שיולדות לט’ ואין עוברה ניכר בפחות מג’ חדשים: והצילו העדה. לדונו לזכות ואנן מצינן למפטריה משום האי טעמא דראוי להיות אב ביולדת לז’ ואת אמרת זיל בתר רובא ולא מפטר עד שראוי לקרותו אב ביולדת לט’ כרוב נשים: בעבורו של חדש. שהיה חדש שעבר מלא ור’‘ח ביום ל’‘א וזה שאמר בג’ סבור שהחדש שעבר חסר וחשב ר’‘ח מיום ל’:

ואי לא אזלינן בתר רובא. דאינשי דעבידי דטעו בעבורא דירחא אמאי מצרפין לסהדותייהו וקטלינן ליה להאי נימא לא טעה אלא האי דוקא ג’ אמר והאי דוקא אמר שנים ואין עדותן מכוונת ליום אחד:

אף אנן נמי תנינא. דאזלינן בתר רובא וקטלינן:

מתקדשת בביאה. אם מסרה אביה לאחד לבא עליה לשום קדושין אבל לא מדעת עצמה דאין מעשה קטנה כלום:

קנאה. ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה ובלבד. שיקבל אביה את גיטה:

וחייבין עליה משום אשת איש. אם קבל אביה קדושיה מאיש אחד ובא עליה איש אחר:

ומטמא את בועלה. בנדתה:

לטמא משכב התחתון כעליון. כבר פירשתיו בפ’ ד’ מיתות שיהא תחתונו כעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין אפילו לא נגע בו מפני ששכב עליו אבל פחותה מבת שלש הבא עליה בנדותה אינו כבועל נדה אלא כנוגע בנדה ואין משכבו מטמא אפילו אוכלין ומשקין אפילו נגע בו דנוגע בנדה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים ואפילו נגע וכ’’ש דאינו מטמא משכב בלא נגיעה:

נשאת לכהן. ע’‘י קדושי אביה ואמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת אע’‘ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אע’’פ שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה:

בא עליה אחד מן הפסולין. כגון כותי חלל נתין וממזר עשאה חללה ופסלה כדאמרינן ביבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:

והיא פטורה. מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשין קתני מיהא חייבין עליה משום אשת איש וקס’’ד חייבין מיתה קאמר ובמזיד: