סוכה. בבלי: רי׳׳ף: ר׳׳ן:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. בגמרא מפרש טעמא ומייתי לה רב אלפסי זל. ואסיקנא בריש עירובין דחלל סוכה תנן כלומר דלא מפסלה סכה אאכ חללה גבוה מעשרים אמה. ולישנא דמתניתין הכי דייק דקתני סוכה שהוא הסכך שהיא גבוהה למעלה מעשרים כלומר שהוא למעלה מעשרים אמה מחללה דאי לא הוה ליה למיתני סוכה שהיא גבוהה מעשרים. והני כ אמה באמה בת ששה טפחים נינהו. דאמה של בנין לכולי עלמא בת ששה כדאיתא בגמרא מיהו הני אמות דסוכה מצומצמות אינהו כלומר דחוקות והכי איתא בריש עירובין :

ושאינה גבוהה עשרה טפחים. בגמרא מפרש טעמא:

ג דפנות. נמי בגמרא יליף להו:

ושחמתה מרובה מצלתה. כתב רשי זל המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן דמתני בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאעג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני דברי הכל היא אפה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נל פי לפי של רשי זל:

איזו היא סוכה ישנה. כלומר שנחלקו בה בש ובה:

כל שעשאה קודם לחג ל יום. כלומר שלא עשאה באותן ל יום שלפני החג דבהנהו אפילו בש מודו דכשרה דמסתמא לשם חג עשאה אלא כשעשאה קודם לאותן ל יום הוא דפסלי בש ולאו לפרושי מילתייהו דבש תנא הכי אלא כדי שלא תאמר דכי מכשרי בה דוקא כשעשאה [תוך] שלשים יום שלפני החג אבל מקמי הכי לא קא משמע לן דבכי האי גוונא אפילו לבש כשרה ולא פסלה אלא כשעשאה קודם ומינה דאפילו בכי האי גוונא לבה כשירה אבל ליכא למימר דהכי קאמר איזו היא סוכה ישנה דמכשרי בה כל שעשאה קודם לחג ל יום כלומר שעשאה בתוך ל ששואלין ודורשין בהלכות החג אבל מקמי הכי אפילו לבה פסולה דאינהו נמי בעו סוכה לשם החג דהא ליתא דכיון דמכשרי בה סוכת גנבך ורקבש כדאיתא בגמ אלמא לא בעו סוכה לשם החג כלל ומשום הכי קתני דאם עשאה לשם החג אפילו מתחלת השנה כשרה לומר דמשום דסוכה [ישנה] אינה לשם חג פסלי בש וממילא לבה לא בעו סוכה לשם חג כלל מיהו גרסינן בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חבריא אמרי טפח ר יוסי אומר כל שהוא כלומר דאעג דסוכה ישנה מכשרי בה למצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר:

גמ אמר רבה אמר קרא למען ידעו דורותיכם אעג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא הכי קאמר כדי שיזכרו דורותיכם הבאים הקף ענני כבוד שהיו במדבר אפה למען ידעו דורותיכם מיותר ליה דהוה ליה למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוה סגי דממילא משמע ומדכתיב למען ידעו דורותיכם משמע הק עשה סוכה שתהיה ישיבתה ניכרת לך ולמעלה מעשרים אמה לא שלטא בה עינא שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה:

וסוכה תהיה לצל יומם. משמע אין סכך אלא העשוי לצל:

אלא בצל דפנות. שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גבהן של דפנות ואצ סכך תמהני שהרי אין ספק שאין שום שעה ביום שסכך של ז על ז שהוא הכשר סוכה ימנע שלא יכנס חמה תחתיו כל שהוא גבוה כ וכיון דהאי צל למנוע חמה בעינן ליה כדמוכח פרכיה דאביי אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים כדאיתא בגמרא היכי אמרינן דעד כ אמה אדם יושב בצל סוכה וכי יכולין אנו להכחיש המוחש ולפיכך אני אומר מתוך הדוחק דקים להו לרבנן דעד כ אמה מגין הסכך וממעט חום החמה למי שהוא יושב תחתיה שאינו מתחמם בה כל כך כאילו היה מגולה ויש לזה הוכחה בגמרא והארכתי בחדושי:

רבא אמר בסוכות תשבו שבעת ימים. אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי דמשמע סוכה של שבעה ותו לא והיינו עראי:

עד כ אמה אדם עושה דירתו דירת עראי. שדי לו במחיצות קלות:

למעלה מכ אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. שצריך לעשות יתידותיה ומחיצותיה חזקים וקבועים שלא תפול:

ומוכח בגמ דלמטה מכ אמה שהיא ראוי לדירת עראי אפילו עביד לה דירת קבע שפיר דמי:

ונל דמשום הכי משמע לן הכי לפי שאי אפשר לומר שהתורה תצוה מה שאי אפשר לעמוד עליו דבאיזה דבר נשער אם הבנין ראוי לשבעה בלבד או ליותר מכן משום הכי משמע לן דבשעור שאפשר שיעשה בו דירת עראי תליא מילתא:

לרבה דאמר וכו אם היו דפנות מגיעות לסכך כיון דשלטא ביה עינא. כלומר דרך הדפנות ולא דמי לנר חנוכה וקורות מבוי דלא חשיבי היכר למעלה מכ אמה אעפ שהקורה מונחת על גבי כותלים דהתם בקורת טפח לא שליט ביה עינא כי היכי דשליט בסוכה דרויחא טפי:

ולרבי זירא דאמר וכו. כיון דרויחא איכא צל סוכה שמתוך שהסכך גדול הוא מגין יותר:

איכא מאן דאמר הלכתא כרבה. כלומר וכל שדפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מכ אמה כשרה דהא כל מילי כרב עביד כדאיתא פ במה מדליקין ועוד דמסייעין דבריהם בעלי סברא זו משום דרביה לרבא הוה והכי לא מוכחינן דכי אמרינן דכל מילי עביד כרב המ במאי דפליגי רב ושמואל כדמוכח התם ומאי דאמרי נמי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב המ כשנחלק עמו בחייו דכיון שלא קבל רבו דבריו נדחו דברי תלמיד אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא אדרבה קיל הלכתא כבתראי ואעג דבתראי תלמידי דקמאי נינהו פי דבר זה מסורת בידינו מן הגאונים זל:

דקיל סוכה דירת עראי בעינן ור יהודה דמכשיר סבירא ליה דירת קבע בעינן. פי כתב זה משום דסוגיין בכולה מכלתין דפלוגתייהו דר יהודה ורבנן בדירת קבע ודירת עראי תליא מדאמרינן בגמ בפירקין מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אעפ שיש לה גג ואעפ שגבוהה עשרה כמאן כר יהודה דאמר דירת קבע בעינן ולא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע ובריש פרק הישן נמי מסקינן ואיבעית אימא ר יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן והויה ליה מטה דירת עראי ולא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע ואביי נמי אמר בפרקין רבי ורבי יאשיה ורבי יהודה וכו. כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן והני כרבא אתיין דאילו לרבה ולרבי זירא לא שמעינן להו בכולה מכלתין לר יהודה בדירת קבע מידי [טפי מדרבנן] הלכך נקטינן כרבא:

ועוד דהא סוגיין דסוכה עג סוכה כותיה דרבא שייכא. פי דלקמן אמרינן במתניתין סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה רבי יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשירה ופירשו לה בגמרא בשיש בחלל העליונה י טפחים אלא שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות אלא עי הדחק תק סבר דעליונה כשרה וכיון שכן תחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה ור יהודה סבר שכיון שאינה יכולה לקבל אלא עי הדחק העליונה פסולה הלכך תחתונה כשרה אלמא לירת קבע בעינן ומשום הכי מיפסלה עליונה כיון שאינה יכולה לקבל אלא עי הדחק:

תבן ובטלו הוי מיעוט וכש עפר ובטלו. איכא מאן דאמר דבטול לעולם בעינן ולדידי מסתברא דבבטול לשבעת סגי מדאמרי הכא בכרים וכסתות בטלה דעתו אצל כל אדם ואילו במתניתין דאהלות [פרק טו מז] חזינן לגבי טומאה דלכרי של תבואה מהני בטול ואי בטול לעולם בעינן נימא בטלה דעתו אצל כל אדם אלא ודאי בבטול לשבעה סגי ולענין טומאה כל זמן שהטומאה שם ומשום הכי בכרים בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן שבעה אלא משתמש בהן תדיר מה שאין בכרי שעתיד לעמוד זמן שאין אדם מזיזו כלל והארכתי בחדושי:

היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן. אפי שקלת ליה לכל מה שלמעלה מהם כשרה דמנינן עשרים מהוצין ולמטה:

ואם לאו פסולה. ואת ואמאי והא אמרינן פק דעירובין במקצת סכך בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים כשרה אפי היכא דכי שקלת ליה כלומר שתטול כל מה שלמעלה מכ פשי ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו [אפה כשירה] משום דחלל סוכה תנן והכא נמי נימא הכי יל דלא דמי להוצין יורדין לא חשיבי כסכך הלכך כל שחמתן מרובה מצלתן כמאן דליתנהו דמו מה שאין כן במקצת סכך דחשוב:

אל הכא דירה סרוחה היא. ואין אדם דר בדירה סרוחה ואביי גופיה מודה דאילו היה מקצת סכך בתוך עשרה פסולה דודאי פשיטא לן דחלל י בעינן אלא דהוא סבירא ליה בהוצין דכל שחמתן מרובה מצלתן כמאן דליתנהו דמי ורבא אהדר ליה דאפילו הכי דירה סרוחה היא:

פחות משלשה טפחים כשרה. פי דאמרינן לבוד מיהו דוקא כשיש בחקק שיעור הכשר סוכה הא לאו הכי לא דאעג דמאי דאמרי ביה לבוד לא חשבינן ליה כאילו אינו דאי הכי אויר פחות משלשה יהא פוסל בסוכה קטנה דהא בצר ליה שעורא דסוכה אפילו הכי כל שאין בחקק שעור הכשר סוכה פסולה דכל שאין לה חלל י כשעור הכשר סוכה הויא לה דירה סרוחה כדאמרינן בהוצין יורדין. וככ הרב רבי יצחק אבן גיאות זל:

ומקשו הכא מדאמרינן בפק דשבת בית שאין תוכו י וקירויו משלימו לעשרה על גגו מותר לטלטל בכולו פירוש דכיון דגבוה י הוי רשות היחיד בתוכו אין מטלטלין בו אלא בדא פי משום שאין בתוכו מחיצות עשרה ואם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בכולו ומדאמרינן הכי סתמא משמע אפי יש בין חקק ולכותל יותר משלשה טפחים ולאו קושיא היא דהכי גבי סוכה שמצותה בדפנות דהכי גמירי בעינן שיהיו דפנותיה סמוכות לה בפחות מג כדי שיהיו נראות כשלם אבל לענין רהי ברשות מיוחד שאין הרבים בוקעין בו סגי הלכך כל שהוא מוקף מחיצות ליכא לאיפלוגי בין סמוכות למופלגות:

גרסי בגמ היתה גבוה מכ אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה אם יש בה הכשר סוכה כשרה פי סתם סוכה בת שלש דפנות והרביעית פתוחה על פני כולה וכשבנה בה אצטבא דהיינו בנין אבנים וטיט כנגד דופן האמצעי נמצאו ראשי האיצטבא דהיינו בנין אבנים מגיעין לשתי דפנות הצדדין ונמצאת איצטבא מוקפת שלש מחיצות ומשום הכי דאם יש באצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה דהיינו ז על ז כדי ראשו ורובו ושולחנו כשרה:

וכתב רשי זל דכל הסוכה כשרה אפילו מן האיצטבא והלאה מדקאמרינן לקמן פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ומפרשי לה דאם יש הכשר סוכה ביחד ועוד יש בסוכה משם והלאה פסל היינו סכך העשוי בפסולת גורן ויקב שכך דרכו להעשות ויוצא מהכשר סוכה שאין לה הכשר דפנות נדון כסוכה הלכך כל הסוכה כמות שהיא גדולה כשרה אלו דבריו זל ונל שהוזקק לומר כן משום דאי להכשיר עג איצטבא בלבד פשיטא ואין דבריו נוחין אצלי דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא מן הסוכה אלא חד מהני גווני דמתאמרי בגמ בסוף פרקין אבל גווני אחריני דאיכא למימר ביה דלא עדיף כהנהו לא לפיכך נל דדוקא במקום איצטבא בלחוד כשרה ודקאמרת פשיטא ליתא דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא דדכוותיה אמרי בפירקא קמא דעירובין עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי ומקשינן פשיטא ומפרקינן מהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאשתמושי בכוליה קמל:

בנה בה איצטבא מן הצל. פי אם בנה איצטבא על פני [רוח] אחת מדפני הצדדין:

אם יש משפת האיצטבא ולכותל. השני שהרחיקו ממנו:

דא פסולה. שאין לאיצטבא זו אלא שתי דפנות אותו שסמוך לה והשני שראש האיצטבא מגיע לו:

פחות מדא כשרה. דאמרי דופן עקומה ופי דופן עקומה שרואין כאילו הדופן נעקם וכאילו הסכך כולו שמן הדופן ועד האיצטבא הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אי אפשר לפרש רואין כאילו הדופן נתקרב לסכך דאי הכי היכי אמרי לקמן דאויר אפי מן הצד פוסל בשלשה נימא רואין הדופן כאילו נתקרב ולא יהא פוסל אלא בדא שיותר קל לדופן להתקרב כשאין שם סכך מפסיק אלא ודאי היינו טעמא לפי שרואין הסכך כאלו הוא דופן וכשיש שם אויר מפסיק אין לומר כן ולפי שטה זו הדבר ברור שאין אוכלין באותו שיעור שבין הדופן לאיצטבא כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן אבל אם היינו אומרים רואין הדופן כאילו נתקרב היה אפשר לדון ולהקל על פי דרכו של רשי זל אלא דליתא וכדכתיבנא ולפי שטה זו גם כן על כרחך כשהדפנות מגיעות לסכך עסקינן אבל אם אין דפנות מגיעות לסכך ליכא למימר דופן עקומה וכיון דאמרינן דאם יש משפת איצטבא ולכותל דא פסולה על כרחך לא סבירא לן כרבה דיהיב טעמא משום דלא שלטא ביה עינא ומכשיר כשהדפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מכ אמה וכדאיתא לעיל וזה סיוע לרב אלפסי זל שדחה לדרבה וכמו שכתבתי למעלה ואמרי נמי בגמרא דאם בנה איצטבא באמצעיתה דאם יש מן האיצטבא ולכתלים פחות מדא כשרה דכי היכי דאמרינן דופן עקומה מרוח אחת הנ אמרי ליה לכל רוח ורוח:

וגרסי תו בגמ היתה גבוהה מכ אמה ובנה בה עמוד גבוה עשרה טפחים ובו הכשר סוכה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא אל רבא בעינא מחיצות הניכרות וליכא. פירוש דאעג דלגבי שבת אמרינן גוד אסיק לא אמרינן הכי לגבי סוכה דבעינן בה מחיצות הניכרות כעין דירה ולא דמי לסכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין דשילהי פירקין דפי תקרה חשיב מחיצות הניכרות טפי מעמוד ואפשר דעמוד כיון דלענין שבת חולק רשות לעצמו והרי הוא כאילו מוקף מחיצות אפילו אין ממנו ולכותל דא פסולה ולא אמרינן ביה דופן עקומה:

וגרסי תו בגמרא תר נעץ ארבעה קונדסין וסכך על גבן רבי יעקב מכשיר וחכמים פוסלין ואתמר עלה רנ אמר באמצע הגג מחלוקת:

איבעיא להו באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה או דילמא בין זו ובזו מחלוקת תיקו הלכך קיל כרבנן ואפילו על שפת הגג לא מתכשרא אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח וכיון דבעיין לא אפשיטא נקיטינן לחומרא וזה הוא דעת הרב אלפסי זל שהשמיטה מן ההלכות וסמך לו על מה שהביא ההיא דלקמן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אבל הרמבם זל פסק בפרק רביעי מהלכות שופר וסוכה ולולכ דעל שפת הגג כשרה לפי שהוא זל היה גורס ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא היה גורם אבעיא להו הכתוב בנוסחאות שלנו וזו היא גירסתו של רב שרירא גאון זל והראבד זל השיגו ובלשון הזה כתב זה אינו מחוור דאפי לרב נחמן קאי בתיקו ולחומרא לפי שהוא זל היה גורס כגירסת הנוסחאות שלנו ולפי דעת הרב אלפסי זל כי אמרינן בגמרא כי אצטריך הלכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה מאן דמני גוד אסיק בהדייהו לענין שבת איתמר דלגבי סוכה ליכא גוונא דנימא בה גוד אסיק דהא מסקינן דאפי על שפת הגג פסולה:

תר שתים כהלכתן. פי שיש בכל אחת מהן שיעור שלם ומיהו אי בעינן דעריבן או לא פלוגתא דאמוראי היא לקמן דלרב יהודה דאמר דבסוכה העשויה כמבוי נמי סגי כשלישית אפי טפח כהלכתן לא משמע אלא לשיעור שלם ולרבי סימון ואי תימא ר יהושע בן לוי דאמר דלא סגי אלא בפם ארבעה ומשהו כהלכתן תרתי משמע דעריבן וכשיעור שלם והיינו דאמרינן לקמן אליביה התם דאיכא שתי דפנות כהלכתן סגי ליה בטפח שוחק ושלישית אפילו טפח אמרינן בגמרא דרבנן מפקינן מדרשא דקראי שלש דפנות ורש ארבע דפנות ומיהו בין למר ובין למר אתאי הלכתא למשה מסיני וגרעתיה לחדא מינייהו ואוקמה אטפח:

עושה טפח שוחק ומעמידו פחות מג סמוך לדופן. דאעג דבטפח כל דהו איכא רוב דופן דהוי טפי מג טפחים ומחצה אפילו הכי בציר מארבעה לא חשיב בשום דוכתא:

סוכה העשויה כמבוי. מפולש ששתי הדפנות זו כנגד זו:

כשרה. דסבירא ליה דבכהאי גוונא נמי מיקרו כהלכתן:

ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה סמוך לאחד מראשי הדפנות כמין גם:

עושה פס ארבעה ומשהו דופן גמור של ארבעה טפחים ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן אצל המקצוע ועל ידי לבוד איכא שבעה טפחים שהוא כדי הכשר סוכה קטנה:

התם דאיכא שתי דפנות. כהלכתן כמין גם דאין נראות מפולשות כי הנך:

ואמר רבא ואינה ניתרת אלא בצורת פתח. כתב רשי זל. בעירובין אמרינן היכי דמי צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן והכא קאמר רבא דטפח ששנינו בברייתא שהוא מתיר בדופן שלישית אינו מתיר אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת פתח על פני כל הדופן כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח במקצוע כנגדו וקנה על גביהן מזה לזה דהוה ליה כאילו כל הדופן סתום דפתח שיש לו צורת פתח סתימה מעליא היא בפרקא קמא דעירובין וזהו טפח שאמרו חכמים ומדבריו זל נל שאין צורת הפתח מתיר בשתי דפנות של סוכה אעפ שהוא מתיר לשבת ולכלאים כדאיתא פק דעירובין שאם אתה אומר כן להאי לישנא קמא דרבא מאי קולא דדופן שלישית דאמרי בה אפי טפח כיון שיש בה צורת הפתח על פני כולה אי הכי אפילו בשתי דפנות הוא מתיר אם אתה אומר דדופן סוכה כדופן שבת לענין צורת פתח וללישנא בתרא דרבא נמי דאמר וצריכה נמי צורת פתח כלומר שצריכה לה טפח שוחק בפחות מג וצורת פתח של ארבעה אם איתא דצורת פתח מתיר בכל דפנות הסוכה דהוה ליה כסתום כדאמרינן לענין שבת וכלאים מאי קולא דדופן שלישית הרי לבוד וצורת פתח בכל הדפנות הן מתירין אלא ודאי אין צורת פתח מתיר ומשלים שיעור דופן בסוכה אלא בדופן שלישית בלבד דמחמרינן בהא בסוכה משבת כשם שהחמירו בה לענין עמוד גבוה י דבעינן מחיצות הניכרות כדאמרינן לעיל אעג דלא אמרינן הכי לענין שבת וכשם שהחמירו בצורת פתח עצמו של דופן שלישית להך לישנא קמא דרבא דבפק דעירובין לא יהבינן שיעורא לקנה של צורת פתח אלא אפילו קנה של משהו מכאן וקנה של משהו מכאן וקנה על גביהן סגי [ואצ טפח] והוא שתהא בריאה לעמוד בה דלת של קשין וחשבינן ליה התם כסתום בין לענין שבת בין לכלאים ורבא בעי הכא כלישנא קמא חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן ולפי זה צריך ליזהר שלא יהא בכל קרנות הסוכה פתחים דכיון דבעינן שתי דפנות דעריבן ובסוכה העשויה כמבוי נמי עי פס ארבעה הא איכא שתי דפנות דעריבן וכבר כתבנו דאין צורת פתח מועיל לסוכה משום דופן אעפ שמועיל לשבת וכלאים ונמצא שכשיש פתחים בד דפנותיה ליכא שתי דפנות דעריבן וכנ ממש הרב אלברצילוני זל בספר העתים ובשם גאון שאין צורת פתח מועיל להשלים שיעור דופן בשתי דפנות הסוכה ובר מן דין צריך ליזהר לפי פירוש הרב אלפסי זל בההיא דאמרינן בפק דעירובין צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום אעפ שאין פירושו מחוור כמו שאכתוב בסמוך בסד:

להך לישנא דאמרת אינה ניתרת אלא בצורת פתח לא איכפת לן בטפח בין ישנו בין אינו. פירוש לא איכפת לן אי הוי טפח שוחק או לא אבל לא סגי בלא טפח דהא תניא בברייתא ושלישית אפי טפח והיכי לפלוג [עלה רבא]:

אמר ליה אנא כאידך לישנא סבירא לי דאמר וצריכה נמי צורת פתח. הלכך בעינן טפח שוחק שיעמידנו בפחות משלשה דמאן דבעי טפח שוחק הכי מוקים ליה ובעינן נמי צורת פתח מיהו איכא מד דדוקא בשתים כהלכתן דסגי ליה בטפח שוחק הוא דבעינן צורת פתח אבל בסוכה העשויה כמבוי כיון דבעינן בה פס ד דופן גמור הוא ותו לא בעינן בה צורת פתח וכי תימא אכ היכי מפסקינן בינייהו בסוכה העשויה כמבוי היינו טעמא משום דמעיקרא שקלינן וטרינן בטפח דשתי דפנות דעריבן היכי עביד ליה ובתר הכי שקלינן וטרינן בסוכה העשויה כמבוי אי סגי בה מאי דסגי בסוכה שיש בה שתים כהלכתן ואיפליגי בה ובתר הכי אמר דלסוכה הניתרת בטפח ולפום פלוגתייהו דהנך אמוראי בעינן נמי צורת פתח ומינה לדידן דקיל בסוכה העשויה כמבוי דלא סגי בטפח שוחק אלא בפס ארבעה דלא בעי צורת פתח אלא בשתי דפנות כהלכתן דסגי בטפח שוחק אבל בעשויה כמבוי דבעיא פס ד לא אבל הרמבם זל כתב בפב מהלכות סוכה דלסוכה העשויה כמבוי נמי בעינן צורת פתח ומיהו כל היכא דעביד [שלש] דפנות של שבעה טפחים תו לא בעי צורת פתח שאין צורת פתח חיוב בסוכה:

גרסי בפק דעירובין אמר רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ופירש הרב אלפסי זל משמיה דגאון כגון שעשאו בצדו של כותל דהוה ליה פתחא בקרן זוית ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ולא נהירא דכי אמרינן התם פיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי היינו כשאוכל משתי רוחות אבל מרוח אחת לא ועוד דכי אמרינן הכי הני מילי שלא נדון הפרצה כפתח אבל כשעשאה צורת פתח ממש משמע דאפי בקרן זוית מהני וכן כתב הראבד זל לפיכך נראה עיקרן של דברים כדברי רשי זל דמן הצד היינו שקשר הקנה שעל גביהן בצד הקנים שמכאן ומכאן ובכי האי גוונא לא עשה ולא כלום משום דלא מיקרי פתח אלא כשהמשקוף על שתי המזוזות וכל היכא שאין שם פתיחה תחת המשקוף לא ולפיכך צריך ליזהר בסוכה היכא דבעיא צורת פתח שלא לעשות צורת פתח כענין זה וכמו שנוהגין לקשור הקנה שעל גביהן בקנים שמכאן ומכאן:

גרסי בגמרא אמר רבא וכן לשבת מגו דהויא דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. פי אעג דלענין שבת. לשווייה רהי בעינן ג מחיצות גמורות בשבת של סוכה מותר לסמוך על מחיצות שבסוכה אם עשאה ברהר סמוך לפתחו להכניס ולהוציא הימנה [לביתו] בכולה ואעג דבשאר שבתות לא משתי אלא בשאר מחיצות שאינן של סוכה אפה לשבת של סוכה שריא דמגו דמהני לענין סוכה לאכול ולישן בתוכה מהני נמי לשבת דסוכה לענין שבת שיהא מותר לטלטל בכולה וכי תימא וכיון דאסיקנא דדופן שלישית טפח בפחות משלשה וצורת פתח נמי מהני אמאי איצטרכי מיגו לענין איסורא דאורייתא הא דופן מעליא היא נמי לענין שבת וליכא מאן דאמר דלא סגי לענין שבת בג מחיצות מדאורייתא לאו קושיא היא דאיכא גווני טובא דסגי בסוכה ולא סגי בשבת אפילו לדאורייתא כגון פרוץ מרובה על העומד דשרי בסוכה ולא סגי בשבת כדאיתא בגמ דוק ותשכח וכגון שדופן מזרחית ארוכה הרבה שהיא מותרת בסוכה כנגד כל ארכה כדאמרינן בסוף פרקין בגמרא שפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ובשבת אינה מותרת אלא כנגד הקצר בהני גווני צריכין מגו אפי לדאורייתא ומדרבנן ודאי פשיטא דלא סגי בלא מגו דהא בעירובין סגי בדופן רביעית או פס ארבעה בחצר חו לחי או קורה במבוי כדאיתא בעירובין והרב אלפסי זל לא כתבה להא דרבא בהלכות ולפיכך דחקו לומר דהא דרבא ליתא אלא ששווייה רשות היחיד לחייב הזורק לתוכו אבל לא שיהא מותר לטלטל בכולה ואינו נראה אלא שראוי להחמיר לענין מעשה:

ואמר רבא סיכך עג מבוי שיש לו לחי כשרה. כלומר דמיגו דהויא דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה ומתוך סוגיית הגמרא נראה דלאו במבוי מפולש עסקינן כמו שכתבתי בחדושי דאי הכי קשיא כיון שיש בה שלש מחיצות למה לן לאכשורה משום מגו דלחי המתיר בשבת ותירצו בזה כגון שסיכך כלפי חוץ רחוק מדופן האמצעי והאי מיגו נל דהכי אמרינן ליה דכיון דהאי לחי מהני להתיר המבוי בלא מחיצה שלישית מדאורייתא [לרבה] דאמר לחי משוס מחיצה כדאיתא בפק דעירובין מהני נמי להכשיר סוכה זו מדאורייתא כיון דהאי לחי נמי מהני להתיר מבוי זה מדרבנן שאעפ שיש לו שלש מחיצות אפה צריך הוא להכשירו של לחי מדרבנן נמי שרי לסוכה משום מיגו דידיה אפי מדרבנן ואם לא על דרך זה איני רואה כאן מיגו כלל ואעג דרבא לטעמיה אזיל דסל לחי משום מחיצה מהני וכדכתיבנא הביאה הרב אלפסי זל בהלכותיו משום דמשמע דקיל הכי דהא בפלוגתא דלחי העומד מאליו בפק דעירובין אמרינן אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ופסק הרב אלפסי זל כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי משום דסל זל דהיינו למד ביעל קגם. אבל יש לתמוה עליו שלא פי דלא שרינן הכי אלא בסוכה בשבת אבל בחול לא כיון דלא משתרי אלא משום מיגו והכי מוכח בגמרא ולפיכך דחקו בסוגיית הגמרא לומר דאפילו בחול משתרי כמו שכתבתי בחדושי ואינו מחוור ומוכח בגמרא שהעושה סוכתו בכהג כיון שאינה מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו במבוי באמצע החצר רחוק מדפנות החצר ניתרת בטפח שוחק פחות מג סמוך לדופן כשס שניתרת בו סוכה דאית ליה שתי דפנות דעריבן ולא הצריכו פס ארבעה אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה ומקשו הכא אמאי אמרינן מיגו כהג לקולא נימא איפכא לחומרא דבקמייתא דרבא נימא מיגו דלא הויא דופן לענין שבת לא הויא דופן לסוכה ובבתרייתא דרבא נימא מיגו דלא הויא דופן לסוכה לא הוי דופן לשבת ודחקו בקושיא זו לומר דלא שרינן משום מיגו אלא אסורא דרבנן ולאוקומי אדינא דאורייתא ואין זה כלום שכבר הוכחתי בחדושי דאפילו מאי דאסור מדאורייתא שרינן משום מיגו אלא כך אני אומר שכיון שהתורה פירשה מחיצותיה של סוכה ואי אפשר לשבעת ימי סוכה בלא שבת ודאי לא בא להכשירה לששה ימים בלבד והז שלה תהא צריכה הכשר יותר שאין מדרכה של תורה שתתן הכשר שאינו מספיק לכל זמן שאעפ שבשבת שלה אינה צריכה הכשר גדול ככ [כמו בחול] שהרי סכך עג מבוי שיש לו לחי כשר אין בכך כלום שממ הכשר שפירשה בה תורה לכל ימיה הוא מספיק וכיון שאי אפשר למחיצה שתתיר לחצאין מיגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ומעתה אפי בסוכה שאסור לטלטל בה מדאורייתא כגון שפרוץ שלה מרובה על העומד או שאחת ממחיצותיה ארוכה הרבה וניתרת כולה משום פסל היוצא מן הסוכה כדאיתא בגמרא בסוף פק אעפ שלענין שבת אסור לטלטל מדאורייתא להלן מן הדופן הקצר בשבת דעלמא אפילו הכי בשבת דסוכה שרי משום מיגו וממילא שמעינן דמיגו לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן ומשה אמרינן דסכך עג מבוי שיש לו לחי כשירה:

ואמר רבא סיכך עג פסי ביראות כשרה. שהתירו לעולי רגלים לעשות ד פסין על הבורות שבדרכים כדי שיהא מה שבתוך הפסים רהי ויהא מותר לשאוב מן הבור שהוא רהי ולהניח על שפתו ומעמיד ד פסין גבוהין עשרה בד רוחות סביב הבור עושה כל אחד מחיצה לב רוחות שרוחב כל פס ופס שני אמות כמין גם אמה לכאן ואמה לכאן ובפ עושין פסין פירשו כמה ריוח יהא ביניהן ויהא מותר למלאות מן הבור ולהניח על שפתו:

דאיכא שם ארבע מחיצות. דאעג דלאו מחיצות מעלייתא נינהו שמא דד מחיצות מיהא איכא:

וחלקו על הרב אלפסי זל שהביאה בהלכות שכיון שלא התירו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד כדאיתא בפרק עושין פסין האידנא ליכא מיגו ונראה שהרב אלפסי זל סובר שעל גבי פסי ביראות לאו דוקא אלא אפילו כעין פסי ביראות התירו דכיון דמדינא פסי ביראות רהי גמורה אלא שאסור לטלטל בה מדבריהם וגבי עולי רגלים העמידו דבריהם על דין תורה כדי שלא ימנעו לעלות לרגל הנ אוקמא אדין תורה כדי שיהא ספוק ביד כל אדם לזכות במצוה זו ואין זה מחוור אצלי דאה סיכך עג מבוי שיש לו לחי ועג פסי ביראות לא שייכי [אהדדי] כלל ובגמרא מצרכינן להו ואי אפשר אאכ נדחוק בזה:

ושחמתה מרובה פסולה רבי יאשיה אומר אף מחמת דפנות. דסל דסוכה דירת קבע בעינן ולפיכך צריך שיהא הדופן עבה:

אמר אביי רבי ורבי יאשיה וכו כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן. כל היכא דאמרי רבי פלוני ופלוני אמרו דבר אחד הם שוים בדבריהם לגמרי וכל אחד מודה לדברי חבירו ויש מי שאומר דכי האי גוונא לא חשיבא שיטה ואפשר דהויא הלכתא כוותייהו אבל כל היכא דאמרי רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו כי הכא הויא שיטה שהיא קבלה ביד הגאונים זל דלית הלכתא כחד מינייהו מפני שאעפ שהולכים בשיטה אחת אין כל דבריהם שוין ואין מודין זה לזה כי הא דשמעתין דאמרי כולהו סל ופליגי אהדדי דבש בהכשר סוכה בכדי ראשו ורובו ושלחנו [דיו] ורבי בעי דא על דא ורש בעי שלש דפנות ורביעית אפי טפח ור יהודה מודה כסתם מתני דקתני ושאין לה שלש דפנות מדלא פליג עלה כדפליג ברישא והכי נמי משמע כדאמרינן בפרק האשה רבה רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ור ינאי כרבי חייא ור חייא כרבי ורבי כרמ ורמ כר אליעזר בן יעקב וראבי כרע כולהו סל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואלו אינם שוין דר ינאי ור חייא לא אמרו בפירות שאינן בעולם לגמרי אלא שלא הביאן לו האריס עדיין ורמ אמרה בכל פירות דקל אעפ שלא באו לעולם כלל ורא לא אמר אלא כגון שחת ואגם כדאיתא בפרק האומר בקדושין ולפי שאין מודין זה לזה ובכל חד מינייהו פליגי רבנן עליה הוי כל חד מינייהו יחיד ובטל במיעוטו ובנין אב שבכולן שממנו למדו הגאונים זל שאין הלכה כשיטה בפ איזהו נשך דאמרינן ודילמא רב עיליש טובל בציר הוה ואמר רנ הלכה כרי והלכה כר יוסי והלכה כרשבג אל שיטה איתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כרבי יהודה דמיקל בכולהו אלא שמ שיטה איתמר והתם נמי לא מודו אהדדי וכל כהג מסתמא לית הלכתא כחד מינייהו אלא היכא דפסק תלמודא בהדיא כחד מינייהו או דמוכח הכי ומפיק לה משיטה כי הא דשמעתין דפסק רבא הלכה כבש כדאיתא בריש פירקין בגמ וקיל נמי כרבי אליעזר כמו שכתב האלפסי זל בסמוך וכמו שנפרש בסד אבל מסתמא לית הלכתא כחד מינייהו:

רבי אומר כל סוכה שאין בה דא על דא פסולה. דסל דבעינן דירת קבע חשובה כבית ששעורו דא על דא ובציר מהכי פטור מן המזוזה ומן המעקה ומכל דיני בית:

ר יהודה מכשיר. דקסבר דירת קבע בעינן וכסברי דרבא דאוקי בריש פרקין פלוגתייהו דר יהודה ורבנן בהכי:

רש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי טפח. ומדבעינן ד דפנות אלמא סל דדירת קבע בעינן:

העושה סוכתו בראש הספינה. מפרש בגמ בפ הישן דאי אינה יכולה לעמוד אפי בפני רוח מצויה דיבשה דברי הכל פסולה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה של יבשה ואינה יכולה לעמול ברוח שאינה מצויה דים כע לא פליגי דסוכה מעלייתא היא כי פליגי דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים רג סבר סוכה דירת קבע בעינן וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים לאו כלום היא ורע סבר סוכה דירת עראי בעינן וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה:

בש דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בש פוסלין ובה מכשירין. פי משום דבגמ אמרי בריש פרקין [שם] דפליגי בסוכה קטנה והיינו פחות משבעה טפחים ופליגי בסוכה גדולה וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בשא לא יצא ובה אומרים יצא ואינה מחזקת נמי כדי ראשו ורובו ושולחנו בש פוסלין ובה מכשירין וטעמא דבש בסוכה קטנה משום דלאו ראויה לדירה היא ומינה נפקי ליה לאביי דסברי בש דסוכה דירת קבע בעינן:

כמין צריף. שרחבה למטה ומשפעת למעלה משני צדדין עד שאין לה גג למעלה כלל:

או שסמכה לכותל. שסמך שפת הדופן למעלה לכותל ונמצא שאין לה גג:

רא פוסל מפני שאין לה גג ואינו נאה לדירה:

לפי שאין לה זויות. ואין דרך דירת קבע בכך דקיל דמתני יחידאה היא וברייתא איפכא תניא הכי איתא בגמרא בסוף פרקין:

וכתב הרב אלפסי זל ולאו דסברי רבנן סוכה דירת קבע בעינן אלא היינו טעמא דפסלי רבנן דסברי שפועי אהלים לאו כאהלים דמו והשיב עליו הרזה זל דחד טעמא הוא והיא הנותנת מה טעם שפועי אהלים לאו כאהלים דמו משום דבעינן דירת קבע וכהג לאו דירת קבע הוא. וכתב עליו הרמבן זל שזו טעות גדולה הוא דהא גבי שבת אמרינן כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה משום דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ואם יש לה גג אסורה כדאיתא בפרק תולין ובפ המוצא תפילין אלמא לא הוי אהל כלל דאי אהל הוא ודאי אסור דבשבת אפי אהל עראי אסור כדאמרי הכל מודים שאין עושין אהל עראי לכתחלה ביוט וכש בשבת והרי דברים קו שאפילו לתלות המשמרת אסרו משום אהל עראי ואפילו פרונקא [שם קלט:] אכולי כובא כל שכן כילת חתנים שאילו היו שפועי אהלים כאהל כלל אין ספק שהיה אסור לנטותה ואסור לפרקה אלא שפועי אהלים כדופן עקומה הוא ולית בהו סכך ואהלים כלל וכך פרשי שם בפרק המוצא תפילין אלו דבריו זל:

ותמהני עליהם שאם מה שנמצא במקצת נסחאות בפרק המוצא תפילין עלה דההיא דכילת חתנים הוא עיקר הדבר ברור דסוכה העשויה כמין צריף אהל מקריא אלא שאינה קבע דאמרינן התם עלה דההיא ולא אמרן אלא שאין בשפועה טפח אבל יש בשפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמו וכך היא ברוב הנוסחאות וכן פי רבינו חננאל זל וזו היא גרסתו של רשי זל ועלה דההיא הוא שכתב רשי זל שאין כאן אהל כלל אבל כל שיש בשפועה טפח הוי אהל וכבר הקשה רשי זל איך אפשר שהמטה עומדת בפחות משני טפחים ותירץ כגון שיש כילות קטנות סמוכות ואין בכל אחת טפח וכבר הקשו בתוס היכי מסקינן התם דשפועי אהלים כאהלים דמו דהא בפק דמכילתין מסקינן דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ותירצו דלענין סוכה לאו כאהלים דמו אבל לענין שבת כאהלים דמו אבל אתה רואה ברור לפי זה דשפועי אהלים לענין שבת אהלים נינהו [והיינו עראי ודכוותיה אמר בסוכה לאו כאהלים דמו] ולא כמו שכתב הרמבן זל ואפילו תאמר שאין אותה הגירסא עיקר הרי אני רואה מפורש לפי דברי הרב אלפסי זל דאהל משופע עראי הוא ואסור לנטותו בשבת. שהוא זל פירש בפרק תולין הא דתני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור בשאין בגגה טפח ולא בפחות מג סמוך לגגה טפח ואפה פטור אבל אסור אאכ כרך עליה חוט או משיחה כדאיתא התם ומדבריו אתה למד שהוא סובר דשפועי אהלים אעפ שאין בגגן טפח ואין בפחות משלשה סמוך לגגן טפח אהל עראי הוא ופטור אבל אסור ולפי דבריו הא דמנקיט התם אביי ותני כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור בשאין בגגה טפח ואין בפחות מג סמוך לגגה טפח עסקינן ושלא כדברי רשי זל שפי שכילת חתנים דוקא הוא שמותר לנטותה ומותר לפרקה לפי שהיא מתוקנת לכך אבל שאר כילות לא וכך הם דברי הרמבם זל בפרק שני מהלכות שבת שכך כתב כל אהל משופע שאין בגגה טפח ולא בפחות מג סמוך לגגה טפח הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת פטור כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות מג סמוך לגגה רוחב טפח הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה ומעתה לא טעה הרז הלוי זל אבל כך ראוי לומר דאביי סבר דלמאן דמכשיר אהל עראי בסוכה שפועי אהלים נמי מכשיר ולקמן דמסקינן כר אליעזר סבירא לן דאפילו מאן דבעי דירת עראי שיפועי אהלים לאו כאהלים דמו לענין סוכה דסכך אמר רחמנא וליכא כך נל:

ואידך מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית וכו אלא טעמא דידהו משום דגזרינן שמא ימשך אחר שלחנו. זה לשון הרב אלפסי זל ואין דבריו מוכרחים אלא אפילו נימא דדוקא בסוכה גדולה הוי טעמא דבש שמא ימשך אחר שלחנו ובסוכה קטנה משום דלא חזיא לדירה מצינן למימר שפיר דהלכה כבש [ואי] משום דאביי דמוקים להו בשיטה סל דטעמייהו משום דדירת קבע בעינן כיון דבגמ בריש פרקין בסוכה קטנה [פסיק] כותייהו אלמא סבירא לן דאפילו למד סוכה דירת עראי בעינן כל שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו אפילו לדירת עראי לא חזיא ועוד אכתוב מזה בפ הישן בסד:

שתי סוכות של יוצרים. כך היא דרך של יוצרי כלי חרס בימיהם עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו בפנימית הוא מצניע קדרותיו ובחיצונה עושה מלאכתו ומוציא קדרותיו למכור:

הפנימית אינה סוכה. אם בא לישב בתוכה בחג לשם סוכה אינה סוכה משום דעבידא לדירה והויא לה כבית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה [ולא] לצל כדאמרינן בסמוך והוא שעשויה לצל ולא לאוצר ודירה:

וחייבת במזוזה. דהויא לה כבית:

החיצונה סוכה. שאינה עשויה אלא לצל:

ופטורה מן המזוזה. לר יהודה דאמר בפק דיומא דסוכת החג בחג חייבה במזוזה משום דסל דסוכה דירת קבע בעינן כי אמרינן הכא פטורה מן המזוזה היינו בשאר ימות השנה חוץ מן החג ולרבנן אתיא כפשטה שפטורה מן המזוזה לעולם אפי בתוך החג משום דדירת עראי הוא וקיל כוותיהו:

ותהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותתחייב במזוזה. דקיל במנחות דבית שער חייב במזוזה מדרבנן משום דלא קביעא לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית ראויה להיות לה בית שער:

ואיכא למידק דהכא משמע דבית שער דקביע חייב במזוזה ותניא נמי התם בפרק הקומץ רבה בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה ואילו בפירקא קמא דיומא אמרינן יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת תל בית מה בית שהוא מיוחד לדירה אף כל שהוא מיוחד לדירה יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה תירץ הרז הלוי זל דבית שער דבתים דקביע חייב במזוזה והתם הכי קאמרינן יכול שאני מרבה בית שער של אכסדרה ומרפסת והוא הדין לבית שער של חצר כיון שאינו בית שער למקום דירה שפטור ולא נהירא דאי בית שער של אכסדרה ומרפסת קאמר לא הוה ליה למימר יצאו אלו שאינן מיוחדים לדירה דהא כולי בית שער של אכסדרה ומרפסת חדא מילתא היא והוה ליה למימר יצא זה שאינו מיוחד לדירה ועוד דהא תניא בפ הקומץ רבה [שם] בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין והרב אלפסי זל תירץ דהני דמוכח דבית שער חייב במזוזה בשפתוח לבתים וההיא דיומא דמוכח דבית שער פטור במזוזה בשפתוח לגנה וכיוצא בה ומיהו משמע הפתוח לחצר כפתוח לבתים וחייב כדאמרי בפ הקומץ רבה [שם] בית ארזיקי חייב בשתי מזוזות ואמרינן מאי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחים לבית שער אלמא דבית שער הפתוח לחצר חייב במזוזה דאי אמרי לא מחייב אלא בפתוח לבתים בית ארזיקי לא הוה מחייב במזוזה באותו פתח שבינו לחצר ומדמחייבינן ליה בשתי מזוזות שמ בית שער הפתוח לחצר חייב ובתוס תירצו והוא הנכון דמדאורייתא אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת של בתים וחצירות פטורין כיון שהן עצמן אין מיוחדין לדירה כפשטא דההיא דפרקא קמא דיומא דדוחק הוא לפרש יצאו אלו שאין מיוחדין למקום דירה דברייתא סתמא קתני וכל בית שער אכסדרה ומרפסת במשמע וכי אמרינן הכא ובאידך מתניתא דהתם דבית שער אכסדרה ומרפסת חייבין היינו מדרבנן מפני שפתוחין למקום חיוב מידי דהוה אשערי עיירות ושערי מדינות וכך נראין דברי רשי זל:

סוכת גנבך. גריעותא דהני משום דלאו בני חיובא נינהו ואפה כשרה ואמרינן בגמ דממ קתני לאתויי רקבש דמתניא באידך ברייתא דתרתי מתניאתא נינהו בגמ ובכל חדא תנא ממ לאתויי גוונא דמיתניא באידך בהדיא:

אמר רב חסדא והוא שעשאה לצל. כלומר שלא תהא עשוי לדירה ואוצר ולאפוקי האי גוונא הוא דתנא ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה דאילו לענין צל ושאר דיני סכוך פשיטא:

סוכת רקבש. גריעותא דהני משום דלא קביעי שאין עושין סוכה אלא לשעה:

קייצין. שומרי קציעות השטוחות בשדה ליבש:

בורגנין. שומרי העיר וכולן ישראלים ותנא ממ בהך ברייתא לאתויי גנבך דמתניא באידך ברייתא:

סוכה ישנה וכו. עשה סוכה לשם חג דכתיב חג הסוכות לשם מצות המלך:

על החגיגה. שלמי חגיגה שם שמים חל עליהן לאסרן עד לאחר הקטרת אמורין דזכו בהו בתר הכי משולחן כעבד הנוטל פרס מרבו. ואיכא למידק דהכא משמע דעצי סוכה אסורין מדאורייתא מדרשא דחג הסוכות דבגמרא מוכח דדרשא גמורה היא ולאו אסמכתא בעלמא ואילו בפרק במה מדליקין משמע דמחסרי משום בזוי מצוה ובפרק כירה משמע דמתסרי משום מוקצה איכא למימר דתלתא דיני נינהו עצי סוכה גופייהו מתסרי מדאורייתא כל שבעה מדרשא דחג הסוכות כדאיתא בשמעתין אבל ביום שמיני שעבר זמן מצותן לא מיתסרי אלא משום מוקצה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא והיינו בעצי סוכה אבל נויי סוכה אסרינן כל שבעה משום ביזויי מצוה וביום שמיני דמגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר איתקצאי לכולי יומא וכבר כתבתי זה ביוט פרק המביא ובשבת פרק כירה:

מתני העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. דפסולה כדתניא בברייתא בגמ ואפילו הויא מסוככת כהלכתה שצלתה מרובה מחמתה מעצמה בלא צירוף דאילן אפה פסולה ולישנא דמתני הכי דאיק דקתני העושה סוכתו דמשמע סוכה כשרה כראוי:

וגרסי עלה בגמ אמר רבה לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו. פי וכיון שכן נמצא שכל צל סכך זה מחמת אילן אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה ודייקינן לה בגמ מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית מה בית שצלתו מרובה מחמתו אף אילן שצלתו מרובה ופרכינן עלה וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר פירוש שאעפ שהסוכה בעצמה צלתה מרובה מחמתה כמו שכתבתי במשנתנו אפה כיון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל צל סכך כשר שהוא למטה ממנו שהרי אינו משמש כלום כיון שהעליון מיצל עליו ונמצא שמצטרף הכא סכך פסול של אילן עם סכך כשר שאינו תחת האילן שבשניהם נעשית הסוכה צלחה מרובה מחמתה וראוי שתפסל עד שיהא צל האילן מעט כל כך דבלאו סכך שתחתיו יהא צלתה של סוכה מרובה מחמתה אבל בלאו הכי מפסלא לא שנא קדם אילן לסוכה ולא שנא קדמה סוכה לאילן שלא כדברי קצת המפרשים דאמרי דכל שקדמה סוכה לאילן לא אמרינן בהו דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ומתרץ לה רב פפא בשחבטן כלומר שהשפילן לענפי האילן וערבן עם הסכך כשר דכל כי האי גוונא כיון שחמתו של אילן מרובה מצלתו מיבטיל ברובה מאחר שהכל מעורב אבל אילו היה צלתו מרובה מחמתו לא מיבטיל ברובה כיון שאין הסכך הכשר מועיל בסוכה כלום ואת ואמאי בעינן הכא רובא ולא סגי לה בפלגא והא תנן לקמן בפרקין המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה כלומר שממלא אותו הריוח בסכך כשר אלמא כל היכא דאיכא סכך כשר כפסול בשוה כשרה והכא נמי נימא הכי ולא ליבעי רובא נראה לי דהיינו טעמא משום דכל דבר שעומד בעצמו ואינו מעורב חשוב יותר ולפיכך אעג דאגמריה רחמנא למשה דבפלגא סגי לית לן למימר הכי אלא כשהמחצית המכשיר עומד בעצמו דחשיב אבל כשהוא מעורב שנתמעט חשיבות הכשר המתיר לו אף על פי שנתמעט גם כן חשיבות הפסול אין בכך כלום מאחר שהמתיר מיגרע ומשום הכי בעינא הכא רובא ובודאי שאין בטול זה כבטול שאר איסורין שאין לך איסור שאדם יכול להתירו ולעמוד עליו שיהא בטל אלא כיון דאגמריה רחמנא למשה דבפלגא סגי והכא לא סגי ליה בפלגא לפי שנתמעט חשיבותו של מתיר מפני שנתערב אפילו הכי כל שיש רוב מן הכשר לא גרע מפלגא דכשר עומד בפני עצמו לפי שאין המיעוט מבטל חשיבות הרוב כך נל:

ונמצא ג דינין בדין סכך כשר ופסול האחד כשהאילן עומד על הסוכה שאפילו קדמה הסוכה וצלתה מרובה מחמתה ואין האילן צלתו מרובה מחמתו אפה פסולה אאכ תשאר הסוכה צלתה מרובה מחמתה אפילו לאחר שינטל כל מה שתחת האילן ושלא יהא מה שתחת האילן שיעור ד טפחים במקום אחד בגדולה וג בקטנה הא לאו הכי פוסל ואינו בטל לעולם מפני שעומד בפני עצמו וזהו שאמרו והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וזהו דין ראשון. והשני בשחבטן וערבן דאי איכא רובא סכך כשר ואין האילן צלתו מרובה מחמתו כשרה וזה שלא כדברי הרמבם זל בפה מהלכות סוכה וראוי לחוש לדבריו. השלישי כשנתן סכך כשר בפני עצמו וסכך פסול בפני עצמו שאם הם שוים ואין במקום אחד שיעור סכך פסול כשרה וזו היא ששנינו המקרה סוכתו בשפודים או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה:

סוכהן על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה. בגמרא מפקינן לה מדכתיב בסוכת תשבו שבעת ימים ולא בסוכה שתחת הסוכה דחדא משמע דבסכת כתיב:

ר יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. מפרשי לה בגמרא דלאו דוקא דיורין אלא שאם אין קרקעית העליונה יכולה לקבל כרים וכסתות להדיא שלא עי הדחק לא חזיא לדירה ולא מקריא סוכה ומשום הכי לא מפסלא תחתונה משום סוכה שתחת סוכה דעליונה כמאן דליתא דמיא. ואמרינן נמי בגמ דתק מודה לר יהודה דאי אין קרקעית של עליונה יכולה לקבל כרים וכסתות כלל דעליונה כמאן דליתא דמיא והתחתונה כשרה לא נחלקו אלא ביכולה לקבל כרים וכסתות דעליונה עי הדחק דרבנן סברי דבהכי סגי לה ועליונה כשרה והתחתונה פסולה ואזדו לטעמייהו דסברי דסוכה דירת עראי בעינן ורבי יהודה סבר דלא חשיבא עליונה סוכה להכשירה ולא לפסול חברתה עד שתהא ראויה לקבל כרים וכסתות שלא עי הדחק דאזדא לטעמיה דסבר סוכה דירת קבע בעינן וזהו שכתב הר אלפסי זל כשפסק בריש פרקין באוקימתיה דרבא דסבירא ליה דפלוגתייהו דר יהודה ורבנן בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בדירת עראי תליא וכתב הרב זל דסוגיין בענין סוכה על גבי סוכה כוותיה דרבא שייכא וכדפרישנא:

וגרסי עלה בגמ וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה אמר רב הונא טפח שכן מצינו באהל הטומאה טפח ורב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו ד שלא מצינו מקום חשוב פחות מד:

ושמואל אמר י כהכשרה כך פסולה:

ולענין הלכה מסתברא דהלכתא כשמואל דהא רב דימי משמייהו דבני מערבא מפרש מתניתין אליביה בגמרא ולא עוד אלא אפילו תימא דהא דרב דימי מימרא באפי נפשה היא אפה כיון דמסקינן דבעו רבנן שתהא יכולה לקבל כרים וכסתות עי הדחק מכלל דבעו שתהא ראויה לדירה ובלאו גבוה י אי אפשר והרז הלוי זל ארכבה אתרי רכשי דפסק כרבה בר רב הונא ורב חסדא דאמרי ארבעה ופסק כרב דימי שתהא יכולה לקבל כרים וכסתות והא לא אפשר שתקבל כרים וכסתות בד טפחים גובה והוא זל הביא ראיה לדבריו לפסוק כרבה בר רב הונא ורב חסדא דאמרי בארבע מדקיימא לן בסמוך נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה שהיא פסולה כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי הכי דתרוייהו בחד טעמא שייכי. והא ודאי ליתא דמה ענין זו אצל זו התם כיון דמופלגים מן הסכך ד חשיבי באפי נפשייהו הלכך ממעטי אוירא או פסלי משום סכך פסול אבל הכא דמפסלה לתחתונה משום סוכה שתחת סוכה דילמא בטפח סגי ליה לעליונה כאהלי טומאה כדאמר רב הונא או דבעי י דכהכשרה כך פסולה וכדאמר שמואל הלכך לא שייכי אהדדי ונהי דבההיא דהתם קיל כוותייהו משום דרב נחמן דפליג עלייהו יחידאה הוא אפה בהא דהכא קיל כשמואל וכטעמא דאמרי:

וגרסי תו בגמ בענין סוכה עג סוכה אמר רבה פעמים ששתיהן כשרות פעמים ששתיהן פסולות פעמים שתחתונה כשרה ועליונה פסולה פעמים שעליונה כשרה ותחתונה פסולה. ומפרשי להנך גווני בגמ ואמרי עלייהו פשיטא והדרי תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה וכגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימא תחתונה בתוך כ פירוש דכיון דעליונה חמתה מרובה מצלתה לא שמה סוכה ולא מפסלה תחתונה משום סוכה שתחת סוכה הלכך כיון דקיימא תחתונה בתוך כ אעג דקיימא עליונה למעלה מכ כשרה ואמרינן עלה דאצטריך לאשמועינן הכי דלא אמרינן הא קא מצטרף סכך פסול שהוא למעלה מעשרים בהדי סכך כשר של סוכה התחתונה כדאמרינן לעיל גבי אילן וטעמא דמילתא משום דלא אמרי הכי אלא במחובר שפסלותו מחמת עצמו אבל בלמעלה מכ כיון שאין פסלותו מחמת עצמו לא והר אלפסי זל לא חשש לכתוב זה כפי הגירסא והפירוש שפירשנו לפי שגדולה מזו כתב למעלה היתה גבוהה מכ והוצין יורדין לתוך כ אם צלתה מרובה מחמתה כשרה ולא אמרי שעיקר הסכך שהוא למעלה מכ אמה יצטרף לפסול זה הסכך של הוצין ואעפ שצלתו מרובה מחמתו כש בהא דר ירמיה שחמתה מרובה מצלתה ובמס עירובין פק נמי אמרי מקצת סכך בתוך כ ומקצתו למעלה מכ כשרה חלל סוכה תנן ומצטרף נמי להכשר הואיל וסוכה אחת היא דעכ הויא לה צלתה מרובה מחמתה כדמפרש התם ואי הוה מיקרי סכך פסול הויא לה כהדלה עליה את הגפן שפסולה הא למדנו שכל למעלה מכ לאו סכך פסול הוא ואינו מצטרף לפסול ופעמים שמצטרף להכשר:

אבל יש לרשי זל גירסא אחרת כאן שהוא גורס היכי דמי כגון שתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימי תרוייהו בתוך כ שהוא זל סובר דאי קיימא עליונה למעלה מכ אמרינן בה מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדאמרינן במחובר והוא זל גורס תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריך ליה מהו דתימא נגזור דילמא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר קמל ופי דאעג דתרוייהו סכך כשר נינהו כיון דתרוייהו בתוך כ מד דנגזור ונפסלינהו דילמא הויא עליונה למעלה מכ דמצטרף פסול בהדי סכך כשר קמל דלא גזרינן ולפי דבריו זל הא דלא אמרינן בההיא דפק דעירובין דמקצת סכך למעלה מכ ובההיא דלעיל דהוצין יורדין להצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר [לפסול] התם היינו טעמא משום דחד סככה הוא אבל בתרי סככי כי הכא אמרינן דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואין ספק שאילו היה גורס הרב אלפסי זל כגירסתו של רשי זל שהיה לו לכותבה בהלכות:

מתני פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר. שלא יהו עלין וקסמין נושרין על השלחן וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך כדלקמן ואומר רת זל דסוכה שהיא מסוככת כהלכתה שוב אינה נפסלת אפילו משום סוכה שתחת האילן דמוכח לה מדתנן לקמן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסכך על גבה פסולה דמשמע דדוקא בשקדם האילן לסוכה אבל קדמה סוכה לאילן תו לא מיפסלא ולפיכך פירש מתני דהכא דפירש עליה סדין כשהסדין מסייע להכשר הסוכה וליכא למימר דמתני בשחמתה מרובה מצלתה מיירי דאכ מאי קמל ועוד דדומיא דפורס עג הקנוף קתני דמיירי בשצלתה מרובה מחמתה לפיכך הוא זל פי פירס עליה סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ותהא חמתה מרובה מצלתה ונמצא שקיומה והכשרה עי הסדין שאינו מניחה להתייבש וכן תחתיה מפני הנשר היינו שלא יפלו עלין ותהא חמתה מרובה מצלתה אבל חולקין עליו ומפרשין מתניתין דהכא כפשוטה אעפ שאין הסדין מסייע להכשר סוכה כלל אלא שפירסה עליה כדי שלא תכנס בה החמה אפה פסולה והכי מוכח בגמרא וההיא דהדלה עליה את הגפן וכו לא מכרעא וכמו שאכתוב עליה בסד:

גמ אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר. דשוייה סכך להגין הלכך כיון דמקבל טומאה פסולה:

אבל לנאותה. לאו שם סכך עליו וכשרה:

בקרמין. שציורן מעשה אורג:

ובסדנין המצויירין. שצורתן בולטות מעשה רוקם:

יינות שמנים. נתונים בכוסות של זכוכית לנוי:

הכל לפי תנאו. וכגון דאמר איני בודל מהן כל בין השמשות של עיוט הראשון דלא חלה קדושה עלייהו והכי מוקמינן לה במסכת ביצה בהמביא [סי תתקט] וכבר כתבתי שם שלפי דרכו של הרב אלפסי זל אפילו בעצי סוכה נמי כי אמר איני בודל מהם שרי לאשתמושי בהו בחולו של מועד או ביוט אם נפלה אבל יש שם דעת אחרת דבסוכה לא מהני תנאה כלל אבל בנויין מהני ומיהו דוקא באומר איני בודל שלא בטלם לגבי סוכה מעולם אבל מתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דבטלן פעם אחת לגבי סוכה הוו להו כסוכה ולא מהני בהו תנאה ועצי סוכה דמתסרי אף דפנות בכללם שאף הם צריכות להכשר סוכה ומיהו אם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה ואחר כך הוסיף דופן משמע דלא מתסרא אבל עשאן לארבעהן סתם כולן אסורות ומוקצות:

מנימין עבדיה דרב אשי איטמיש כותנתיה במיא. נשרה במים:

והא חזו דרטיבאי. שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך:

לכי יבשה קאמינא לך. דתשקלה:

ומהא שמעינן דכל דלצורך הבגד הל כלנאותה וכשרה דהא לא אל דלשקלה אלא מפני מראית. העין ולכי יבשא. בלחוד אבל כי רטיבא לא אלמא לא איפסלה סוכה מדינא והכי נמי מוכח בירושלמי דאמרינן כל שלא עשה מפני הנשר כשר ובכלל זה לנאותה לצורך הבגד אבל אחרים אומרים דלצורך הבגד לא בטיל לגבי סוכה ופוסל אותה ומאי דשרי רב אשי בדרטיבא הני מילי שלא בשעת אכילה ושתיה ושינה שאין משתמשין שם ואמר דלישקלה כי יבשה דלא לימרו שביק לה התס אפי בשעת אכילה ושינה אבל כי רטיבא לא אתו למימר הכי שאין דרך להשתמש שם מפני המים שמטנפין מן הבגד וראוי להחמיר לענין מעשה וממ מדאמר ליה שקלה כי היכי דלא לימרו מסכך בדבר המקבל טומאה משמע שלא פירוש של רבינו תם זל דאם איתא דכל שאינו מסייע להכשר סוכה מותר לפרוס עליה סדין ובהאי עובדא ודאי לא הוה מסייע אכ אמאי חייש שהרואין יהיו סבורין לומר שהיה מסייע בהכשר הסוכה אלא ודאי בכל ענין פוסל: