ויקח קרח וגו׳. כונתו של קרח היתה לבלבל כל הסדרים. אהרן היה כהן ובסוד חסד, וקרח היה לוי בסוד הגבורה, ודין הוא שהחסד ישלוט על הדין, והוא היה רוצה להגביר השמאל על הימין כמ״ש בזוהר. וז״ש: ״ויקח קרח וגו׳ בן לוי״, וכלומר שנתחזק בגבורתו של לוי, להגביר הגבורה על החסד. ובסוד זה לקח חמשים ומאחים איש. כמ״ש: ״ויקומו לפני משה״ וגו/ ואמרו רז״ל: שהיו ראשי סנהדראות. והסוד הוא, שהסנהדרין עומדין באימא ודינין מתערין מינה, ולכך לקחם להתחזק בדין. והיו ״חמשים ומאתים״, בסוד הה׳ גבורות, וכל אחד עולה למנין עשרה, הרי הם חמשים, וכל אחת כוללת חמשתן הרי הם חמשים ומאתים. ולכך מיתתן בשריפה, שהם היו רוצים להתחזק בגבורה-לפגום, והאש של גבורה נהפך עליהם לענשם. ולפי שקרח היה רוצה לשנות מדותיו של מקום כמ״ש, כך מידה כנגד מידה, הקב״ה שינה סדרי בראשית במיתתו, במ״ש: ״ואם בריאה״ וגו׳.
והקב״ה רצה לתקן דה העניץ תיקון כנגד קלקול, ורצה שהחסד ישלוט על הדין. וז״ס: ״ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי״, זה המטה היה מצד הגבורה שהיה מטה לוי, ושם אהרן כתוב עליה, להורות שליטת החסד על הדין. ואומר; ״והיה האיש אשר אבחר בו״ וגו/ הגבורה טבעה הוא למנוע, אבל זה הוא כשאין החסד מתוקן, אבל כשהחסד מתוקן אז מכסם כל כך הגבורות עד שהם מסכימים לפעולת החסד, ואז אינם מונעים, אלא אדרבא חפצם הוא בירידת השפע למטה. וסוד פריחת המטה הוא הוצאת האורות וגילויים ולהשפיע למטה. ולכך אמר: ״והיה האיש אשר״ וגו׳, הכהן הוא איש החסד, אבל כשיתראה למטה שהוא כל כך חסד מתוקן, עד שיש בידו כל כך כח למיתוק הדינים לגמרי, עד שהמטה שלו שהיא בסוד הדינים, שעולה נ״ד בסוד ד״ן דאת׳ כידוע — תפרח, ואז נראה שהדינים הם כל כך ממותקים תחתיו, עד שיסכימו לחסד לפריחת האורות למטה — זה ראוי לכהונה ולא אחר, שסימן מובהק הוא שהוא חסד מתוקן כראוי.
ובזה נבין ענין עדיהו, שנאמר בו: ״והצרעת זרחה במצחו״, שהיה רוצה להקטיר קטורת. והטעם הוא כמ״ש, שהכהן הוא בחסד, ומי שרוצה ליכנס כמה שאינו שלו, ולעשות העבודה המסורה לכהן, פוגם בחסד ומסתיר אורו. ואז הגבורה מתקשית בתוקף הדין, ומשם נולד הצרעת שהוא ממש דין חזק, כמ״ש בזוהר, וזה אירע לעוזיהו. ובמצחו דווקא, לפי שהמצח מקום גילוי תוקף הדין, כמ״ש בזוהר באדרת נשא, בסוד: ״ומצח אשה זונה״.
ואח״כ אומר: ״ויאמר ה׳ אל משה השב״ וגו/ מטה אהרן הוא ממש סוד מיתוק הגבורות בחסדים, שמטה הוא בסוד דין ואהרן הוא בחסד, וכשהגבורות מתוקנות, שומרים הקדושה מן הקליפות, וזהו: ״למשמרת לאות לבני מרי״, שהם הקליפות, לשמור שלא יתגברו, ולהעלות התיקון כראוי. נא]
