Siman 1

זאת חקת התורה (במדבר יט ב). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב”ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש”ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב”ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה’ [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב לח ח), ואומר האותי לא תיראו נאם ה’ [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה כב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב לח יא), אמר לו הים רבש”ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א”ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב”ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתוה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם יט יא), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו’ (שם קד כה), ללמדך שבכל עושה הקב”ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב”ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב”ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א”ל מאן קטיל האי חיויא, א”ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א”ל מרים את עשבא דברישיך, א”ל אין, כיון דארים יתיה, א”ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א”ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.

ר’ ינאי היה יושב ושופט בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא לעיר, כד מוקמין ליה מהכא, הוה אזיל להכא, אמר כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו, כיון שנכנס לעיר נפל הברה בעיר, פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.

מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פיקח ואחד סומא, ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פיקח נסתמא, וזה שהיד סומא נתפקח, לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.

מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל ראה שני צפורים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חבירו והלך והביא עשב, [והניחו על פיו] והחייהו, הלך אותו האיש ונטל אותו עשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסולמה דצור, מצא ארי מת מושלך, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו, מתלא אמר טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך.

מעשה בשיחין באחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא, טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים, כשהוא מחרף ומגדף עמד וגידר את הפרוכת, ונטל ס”ת והוציאה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהן, שלף חרבו וקצץ את (הפרוכת) [הספר], נעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו, התחיל משתבח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך, כיון שהגיע לים, התחיל הים הולך וסוער, אמר אלהיהן של אלו אין לו כח אלא בים, עמד פרעה וטבעו בים, וכן לסיסרא, עכשיו אם הוא רוצה הרי היבשה בינו לביני, ונראה מי נוצח, אמר הקב”ה רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע, בריה קלה פחוה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם, נכנס יתוש בחוטמו ומת במיתה משונה, למה נקרא שמה בריה שפלה, שמכניס ואינו מוציא.

ופעמים על ידי צרעה, דכתיב ושלחתי את הצרעה לפניך (שמות כג כח), אמרו רבותינו כששלח הקב”ה את הצרעה לפני ישראל להרוג האמוריים, ראה מה כתיב בהן, ואנכי השמדתי את האמורי [מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וגו’] (עמוס ב ט), היתה נכנסת בעינו של ימין, ושופכת ארסה בו, והיתה מתבקע ונופל ומת, שכן דרכו של הקב”ה לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו, שולח להם בריה קלה ליפרע מהם, להודיען שאין גבורתן אלא ממנו, ולעתיד לבא הקב”ה עתיד ליפרע מן האומות עובדי כוכבים על ידי דברים קלים, שנאמר והיה ביום ההוא ישרוק [ה’] לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר (בקצה ארץ) [בארץ] אשורו באו ונחו כלם וגו’ (ישעיה ז יח יט).

Siman 2

שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור (ויקרא כ כה), ולא מיבעיא מן [מדעם] מסואבא דאסיר, אלא אפי’ מני דאיבשיל בהו מדעם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש וטהר] (במדבר לא כגכ), כגון השפודין והאסכלאות, דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד כמה מלבנן, [אמר ר’ מני] עד שתשיר קליפתן. היורות והקומקמסין ומחמי חמין, דתשמישן על ידי רותח, צריך לפלוטינהו על ידי האור ברותחין, ואע”פ דקומקמסין לאו דירכא לבשולי בה, זימנין דלא משכח מנא מקרי ומבשל בהו. יורה שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, לא צריך לפלוטיה, דתנן כוספן של עובדי כוכבים (פי’ פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמים), אם הוחמו חמיו ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, ואיזו היא יורה קטנה, [אמר ר’ ינאי] כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, והיכי מפליט להו ברותחין, [אמר ר’ הונא] מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דהאי דודא דהוה ליה (למר) [לרב] עוקבא עבד לה גדנפא דליישא, ומליא מיא וארותחיא, וכפה צריך למשריא בגוה דדודא ופלוטיה. קערות תשמישן בכלי שני הן, כי נטל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי, ואע”ג דמפליט להו, צריך לאטבולינהו בנהרא, דתניא וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה והדר משתמש בהו ישראל, מנה”מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא וגו’ (במדבר לא כג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת, ותני בר קפרא ממשמע שנאמר אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי (ורביעי) [ושביעי], ת”ל וטהר, אם כן מה ת”ל מי נדה, מים שנהדה טובלת בהן, וכמה [הם] ארבעים סאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו הלוקח כלים חדשים מן השוק מן העובד כוכבים צריכין טבילה, [דהא] ישנים מלבנן והוו להו כחדשים, אפי’ הכי צריכין טבילה, מתקיף לה רב ששת א”כ אפי’ סתם כלי, אמר רבא כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב כל [דבר] אשר יבא באש וגו’ (במדבר לא כג). רב יצחק בר יוסף (וכן) [זבן] ההוא מנא דמרדתא חדתא סבר לאטבולא, א”ל ההוא הרבנן ור’ יעקב שמו, הכי אמר ר’ יוחנן כלי מתכות האמורין בפרשה, שנאמר אך את הזהב ואת הכסף (שם שם כב), אבל הני מני דפחרא נינהו חדשין אין צריכין טבילה, ישנים לא מיפלטין, דאשכחינן גבי חטאת וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). ברם צריך למימר הני קערות דקוניא דאשתמשו בהו ברותחין, מי אית להו פליטא או לא, משום דמעיקרינהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא מי מיגין ההוא שיעתא דקוני אעליהון ולא בלע חרש, משום דקוניא מתכת הוא וסגי ליה בפליטה, או דילמא לא מיגין ובלע חרס ולית ליה תקנתא, תא שמע דבעו מניה ממרימר, לענין חמץ בפדח, הני (מילי) מני דקוניא מי אית להו פליטה ושרי לאישתמושי בהון בפסחא או לא, דאית בהון גרטופני, לא קא מבעיא לון, דהא בלע במקום קרטופני, יורקא לא קמבעיא לן דמצרף, כי קא מיבעיא לן חיור או אוכם, אמר להו (הוינא) [חזינא] להו דכי רמו בהו חמימי מידיית גבייהו ש”מ בלעי, הלכך ככלי חרס דמיין, והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין תשמיש עובד כוכבים דתשמישייהו ברותח, אבל לענין יין נסך דתשמישתיה בצונן, יורקא אסור משום דמצרף, אוכמא וחיורא אית בהו קרטופני אסור, לית בהו קרטופני, בשיכשוך בעלמא סגי להו, [אלמא] ככלי מתכות דמי דקיימא לן הלכה כרב זביד, דאמר רב זביד הני מני דקוניא חיורי ואוכמי שרי, יורקי אסור, ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, וכן הוא הלכתא.

Siman 3

ד”א [זאת חקת התורה וגו’ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (במדבר יט ב). ילמדנו רבינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים, מהו שתהא כשרה, כך שנו רבותינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים כשרה, אבל כולה צריכה שתהא אדומה, אמרו מעשה שהיו מחזירין שנה אחת ומבקשים פרה אדומה תמימה, באו אצל עובד כוכבים אחד ומצאו אצלו, אמרו לו מכור אותה לנו, ראה אותן שהיו צריכים לה הרבה, התחיל מתפרנית עליה, אמרו לו בכמה, אמר להם במאה זהובים, אמרו לו טול והוציאה ונתנו לו, נכנס לביתו ויצא, אמר להו איני מוכרה אם אין אתם מוסיפים לי, הוסיפו לו חמשים זהובים, ועוד נכנס לביתו ויצא, עד שנתנו לו שלש מאות זהובים, אמר בינו לבין עצמו אני אלעיג על היהודים, נכנס ונטל העול והניח על צוארה כל הלילה, לבוקר הוציאה להם, כשראו אותה ידעו שעלה עליה עול, שראו עיניה מפלגלות, כשהן באין ליתן עליה עול מפלבלות עיניה, ומבטת בעול, כיון שראו סימניה שעלה עליה עול, אמרו לו תן לנו זהובים, שאפי’ בחנם אין אנו נוטלין ממך, אין אנו צריכים לה, כיון שראה אותם שמסתכלים בה, וידעו שעלה עליה עול, נתן להם ממונם, והתחיל מקלס להקב”ה ואמר ברוך אלהיכם שנתן בכם חכמה ודעת, החזיר להם את הזהובים וחנק לעצמו, להודיעך שגזירת הכתוב היא שלא יהא מביאין אלא פרה אדומה, מנין ממה שכתוב בענין ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (שם) ].

Siman 4

ד”א זאת חקת התורה. זש”ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד ד), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, [ועולם הבא מן העולם הזה], מי עשה כן, ומי צוה כן, ומי גזר כן, לא אחד, לא יחידו של עולם. תמן תנינן [בהרת כגריס טמא, פרחה בכולו טהור, מי עשה כן, מי גזר כן, מי צוה כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן] האשה שמת ולדה תוך מעיה, והושיטה [חיה] את ידה, ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, [וכן] המת בבית הבית טהור, יצא ממנו אותו מטמא, מי עשה זאת, לא יחידו של עולם. תמן תנינן כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת טמאים, אלא הקב”ה אמר חוקה חקקתי לכם, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי.

Siman 5

[ד”א זאת חקת התורה. ר’ תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה’ אמרות טהורות (תהלים יב ז), כלום אמרות ה’ הוו אמרות, אבל אמרות בשר ודם אינו אמרות, אלא בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קילוסן, אמר להם למחר אני בונה לכם דימוסאות, למחר אני בונה לכם מרחצאות, למחר אני מכניס לכם את אמת המים, ישן לו ולא עמד, היכן הוא, והיכן אמרותיו, אבל הקב”ה אינו כן, אלא וה’ אלהים אמת (ירמיה י י), ולמה הוא אמת, אמר ר’ אבין לפי שהוא אלהים חיים ומלך עולם].

Siman 6

ד”א זאת חקת התורה. אמרות ה’ אמרות טהורות (תהלים יב ז), ר’ יהושע בן לוי אמר מצינו שעיקם התורה שתים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו, שנאמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (בראשית ז ב), ולא כתיב מן הבהמה הטמאה. אמר ר’ יודן כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני טהרה, את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא, אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה הוא (ויקרא יא ד), [ואת הארנבת כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלת גרה (שם שם ו), את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה (שם שם ז) ].

Siman 7

[מזוקק שבעתים (תהלים יב ז) ]. ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טמא, וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר, אתה ה’ תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם (תהלים יב ח), אתה ה’ תשמרם נטר אוריותהון בלבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם, [מן דרא] שהוא חייב כלייה, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, [על ידי שהיה בהן דלטורין], הוא שדוד אומר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני דם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נז ה), נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה לוהטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שיניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, שנאמר היסגרוני בעלי קעילה וגו’ (ש”א כג יא), ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים,] שנאמר בא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תהלים נד ב), באותה שעה אמר דוד רומה על השמים אלהים (שם נז ו), סליק שכינתך מביניהם, אבל דורו של אחאב כולם עובדי ע”ז היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין, הוא שאמר עובדיה לאליהו, הלא הוגד לדוני את אשר עשיתי וגו’ ואכלכלם לחם ומים (מ”א יח יג), אם לחם למה מים, אלא שהיה המים קשה להביא להם יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר, אני נותרתי נביא לה’ לבדי (שם שם כב), וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.

Siman 8

אמר ר’ שמואל ב”ר נחמן אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדירות, אמר להם אני פרצתי גדרו של עולם, אמרו לו מפני מה אתה הולך ולשונך שותת, אמר להם הוא גרם לי, אמרו לו מפני מה כל החיות נושכות ואינן ממיתות, ואתה נושך וממית, אמר להם אם ישוך הנחש בלי לחש וגו’ (קהלת י יא), אפשר דאנא עביד כלום, ולא מתאמר לי מן עליותא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד, וכל האיברין מרגישין, אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן והורג ברומי. ולמה נקרא שמו של לשון הרע שלישי, שהורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקיבלו, אחימלך שנאמר עליו, [ואבנר הן נר], ואבנר בן נר למה נהרג, ר’ יהושע [בן לוי] אמר על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדה הוא דכתיב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו [לאמר] למי ארץ (ש”ב ג יב), כתב מן אבנר לדוד, ר’ שמעון בן לקיש אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמ אבנר וגו’ יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שם ב יד), ורבנן אמרו על ידי שלא המתין לו לשאול להתפייס מן דוד, שנאמר ואבי ראה גם ראה (ש”א כד יב). א”ל אבנר מה את בעי מן גלימא אמרת בסירא הוערת, כיון דאתי לגבי מעגל, אמר ליה הלא תענה אבנר, בכנף מעיל בסירה אמרת הוערת, חנית וצפחת בסירה הוערו, ויש אומרים על ידי שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.

Siman 9

[מזוקק שבעתים]. ר’ חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות, שבע כבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסר הן, אמור לו משה ואהרן בכלל היו, שנאמר וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה.

Siman 10

ר’ יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה (קהלת ז כג), כתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה [וגו’ כחול אשר על שפת הים] (מ”א ה ט), רבנן אמרי ניתן לו חכמה כנגד כל ישראל, ור’ לוי אמר מה חול גדר לים, כך היתה חכמה גדר לשלמה, מתלא אמר דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת, עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (משלי כה כח), [כעיר פרוצה שאין בה חומה כן איש אשר אין מעצור לרוחו].

Siman 11

ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ”א ה י), [מה היתה חכמתן של בני קדם], שהיו יודעין במזל, וערומים בטייר (בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר), אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, שאין נושקין בפה אלא ביד, כשחותכין בשר אין חותכין אלא בסכין ולא בפה, וכשנוטלין עצה לט נוטלין אלא בשדה, שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (בראשית לא ד). ומכל חכמת מצרים (מ”א ה י). מה היתה חכמתן של מצרים, אתה מוצא כשביקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה, א”ל שלח לי אומנין בשכרן, שאני רוצה לבנות בהמ”ק, מה עשה, כינס כל (איצטרוגולין) [איצטרולוגין] שלו, [ויאמר להן] צפו בני אדם שעתידין למות באותה שנה, ושלחן לו, כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקודש שהן מתין באותה שנה, נתן להם את תכריכיהן ושלחן לו, שלח לו לומר לא היו לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך ותכריכיהן.

Siman 12

ויחכם מכל אדם (מ”א ה יא). מאדם הראשון, ומה היתה חכמתו, אתה מוצא בשעה שביקש הקב”ה לבראות אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם בצלמנו (בראשית א כו), אמרו לו מה אנוש כי תזכרנו וגו’ (תהלים ח ה), אמר להם [אדם שאנירוצה לבראות בעולמי תהא] חכמתו מרובה משלכם, מיד העביר לפניהם כל בהמה חיה ועוף, אמר להן מה שמותן של אלו, ולא ידעו, כיון שברא אדם הראשון העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור, לזה ארי, לה סוס, וכן לכולם, שנאמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו’ (בראשית ב כ), א”ל אתה מה שמך, א”ל אדם, שנבראתי מן האדמה, א”ל הקב”ה אני מה שמי, א”ל ה’, שאתה אדון על כל הבריות, היינו דכתיב אני ה’ הוא שמי (ישעיה מב ח), שקרא לי אדם הראשון, [הוא שמי שהתניתי ביני לבין אומות העולם].

Siman 13

מאיתן האזרחי (מ”א ה יא). זה אברהם, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט א), והימן (מ”א שם), זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז). וכלכל (מ”א שם), זה יוסף, שנאמר ויכלכל יוסף (בראשית מזי ב), אמרו המצרים כלום מלך עבד זה עלינו אלא בחכמתו, מה עשו לו, הביאו שבעים פתקים, וכתבו עליהם שבעים לשון, והיו משליכים אותו לפניו, וקורא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקודש, שלא היה בהן כח לשמוע, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו). ודרדע (מ”א שם), זה דור המדבר שהיה בהם דעה. בני מחול (שם), בנים שמחלה להם שכינה במעשה העגל.

Siman 14

וידבר שלשת אלפים משל (שם שם יב). אמר ר’ שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות, ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמנה מאות פסוקים, אלא מהו שלשת אלפים, מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים שלשה טעמים, כמד”א נשם זהב וחלי כתם (משלי כה יב), ורבנין אמרין שלשת אלפים משל על כל פסוק, ואלף וחמש טעמים על כל משל ומשל, ויהי שירו חמשה ואלף (מ”א שם), שירה אין כתיב כאן אלא שירו, שיירו של משל. וידבר על העצים וגו’ (שם שם יג), וכי אפשר לו לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר על הגבוה שבעצים, ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז [ושני תולעת], ואזוב (ויקרא יד ד), אלא על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב, לכך נתרפא על ידי אזוב.

Siman 15

וידבר על הבהמה ועל העוף (מ”א שם יג). וכי אפשר [לאדם] לדבר על הבהמה ועל העוף, אלא מפני מה בהמה ניתרת בשתי סימנים, ועוף בסימן אחד, על שבהמה נבראת מן היבשה, שנאמר תוציא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א כד), ועוף, כתוב אחד אומר מן היבשה, וכתוב אחד אומר מן הים, מן היבשה דכתיב ויצר ה’ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (שם ב יט), וכתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש היה ועוף יעופף על הארץ (שם א כ), בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו, ר’ אבין בשם ר’ שמואל [קפוטקיא] אמר רגלוהי דתרנגולא דמיין לחרצפיתיה דנונא. ועל הרמש (מ”א ה יג). וכי אפשר לדבר על הרמש, אלא אמר שלמה מפני מה שמנה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים פטור, מפני שיש להם עורות. ועל הדגים (שם). וכי אפשר לומר כן, אלא אמר שלמה מפני מה בהמה וחיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אינן טעונין שחיטה, הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על הדגים שטעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ואתייה, א”ל מנן הורית כן, א”ל מהכא, ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף (בראשית א כ), מה עוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונין שחיטה, א”ל ארבעוניה דילקי, א”ל בר נש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א”ל לא הורית טב, א”ל מנן, א”ל מהכא, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר יא כב), אלו טעונין שחיטה, ואלו באסיפה, א”ל חבוט חביטך דהוא טבא לקילטא. ועוד הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על בר ישראל הבא על הנכרית, והולידה לו בן, שנימול בשבת, שמע ר’ חגי שלח ואתייה, א”ל מנא לך הא, א”ל [מן הא דכתיב] ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א יח), אמר להו ארבעוניה דילקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א”ל לא הורית טב, א”ל מנן, א”ל רביע ואת שמע, א”ל אי אתי בר עממיא נבך על מנת למיגייריה ביומא דשבתא, או ביומא דכיפוריא, מחללין עליו את השבת או לא, אמר לו אין מחללין עליו את השבת [ולא יו”כ], אלא על בנו של ישראל בלבד, א”ל מנא לך הא, א”ל ועתה (נכרתה) [נכרת] ברית לאלהינו להוציא כל נשים (נכריות) והנולד (מהן) [מהם] וגו’ (עזרא י ג). א”ל מן הקבלה את מלקני, א”ל כתיב (בתורה) [וכתורה] יעשה (שם), א”ל מאיזו תורה, א”ל מדר’ יוחנן, דאמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי כתיב ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דברים ז ג), למה כי יסיר את בנך מאחרי וגו’ (שם שם ד), בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך, אלא בנה, א”ל חבוט חביטך דהוה טבא לקילטא, אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ואמתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג).

Siman 16

מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (שם ח א). (שיטין הרבה יש במקרא, אלא שלא להטריח בפני רבותינו, נפתח ענין צורכינו). מי כהחכם זה הקב”ה, שנאמר בו ה’ בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט), ומי יודע פשר דבר, זה הקב”ה, שפירש התורה למשה. חכמת אדם תאיר פניו (קהלת שם), והנ קרן עור פניו (שמות לד ל), ועוז פניו ישונה (קהלת שם), [שמשנה מדת הדין למדת רחמים על ישראל].

Siman 17

Siman 18

[ד”א מי כהחכם. אלו ישראל, דכתיב בהון רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד ו), ומי יודע פשר דבר, שיודעים לפרש את התורה, מ”ט פנים טהור, ומ”ט פנים טמא, חכמת אדם תאיר פניו, ר’ זכאי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן את מוצא כיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, ואמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז), נתן להם קב”ה מזיו השכינה, הה”ד ויצא לך שם בגוים ביפיך (יחזקאל טז יד), וכיון שאמרו לאותו מעשה העגל אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), נעשו שונאים למקום, הה”ד ועוז פניו ישונה, ואף הקב”ה שינה עליהן את הדברים, שנאמר אכן כאדם תמותון (תהלים פב ז) ].

Siman 19

[ד”א מי כהחכם. זה תלמיד חכם, ומי יודע פשר דבר, בשעה שהוא יודע לפרש משנתו, חכמת אדם תאיר פניו, בשעה שנשאל ומשיב, ועוז פניו ישונה, בשעה שהוא נשאל ואינו משיב. ר’ חייא יתיב ותני, מנין שאין ממירין בבכור, זחלין אפוי דבר פדא, אמר הדין ידע מה אנא יתיב ומתני. גוי אחד ראה את ר’ יודה ב”ר אלעאי דהוי אפוי נהירין, אמר הדין גברא חדא מן תלת מילין אית ביה, או מוזיף בריביתא, או מגדל חזירים, או חמר הוא שותה, שמע קליה ר’ יהודה ב”ר אלעאי, א”ל תיפח רוחיה דההוא גברא, דכל חדא מנהון לית בי, לא מוזיף בריביתא אנא, דכתיב לא תשיך לאחיך (דברים כג כ), ולא מרבה חזירים אנא, דאסיר לבר ישראל למרבי חזירים, דתנינן תמן, לא יגדל אדם חזירים בכל מקום, ולא שקויי דחמר אנא, דארבעת כסי דפסחא דאנא שתי בפסחא, חזיק ראשי מן פסחא לעצרתא, ר’ מני חזיק ראשיה מפסחא לחגא, אמר ליה ועל מה אפך נהירין, א”ל אורייתא היא דמנהרא לי אפוי, דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ר’ אבהו אזל לקיסרין ואתא מתמן כד אפוי נהירין, חמיניה תלמידיה אפוי נהירין, סלקין ואמרין לר’ יוחנן הדין ר’ אבהו אשכח סימא, אמר להון למה, אמרין ליה דאפוי נהירין, אמר להון ודלמא אורייתא חדתא שמע, סליק לגביה, ואמר ליה מה אורייתא חדתא שמעת, אמר ליה תוספתא עתיקא אמרית, וקרא עלוי חכמת אדם תאיר פניו].

Siman 20

[ד”א מי כהחכם. זה משה, דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב), ומי יודע פשר דבר, שפשר תורה לישראל, חכמת אדם תאיר פניו], אמר ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב”ה למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא), אמר לפניו רבש”ע ואם נטמא במה טהרתו, ולא נשיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, הה”ד ועוז פניו ישונה, וכיון שהגיע לפרשת פרה, אמר לו הקב”ה משה, אותה אמירה שאמרתי לך, לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, ולא השבתיך, זו היא טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר יט יז).

Siman 21

[משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט ו). ר’ יודן בשם ר’ יוסי ב”ר יהודה, ר’ ברכיה בשם ר’ יהושע בר קרחה, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הה”ד משה ואהרן בכהניו. ור’ ברכיה בשם ר’ סימון מייתי לה מהכא, בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה’ ולברך בשמו עד עולם, ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דה”א כג יג יד), משה נקרא איש אלהים, אבל בניו על שבט הלוי יקראו, אמר ר’ אלעזר ב”ר יוסי פשט הוא לן שבחלוק לבן שמש משה במדבר, אמר ר’ תנחום ב”ר יודן כל שבעת הימים היה משמש משה בכהונה גדולה, ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שבא אהרן ושמש בכהונה גדולה, שרתה שכינה על ידיו, הה”ד כי היום ה’ נראה אליכם (ויקרא ט ד) ].

Siman 22

[קוראים אל ה’ והוא יענם (תהלים צט ו). זה קורא ונענה, וזה קורא ונענה. בעמוד ענן (שם שם ז), הרי שמענו במשה שנדבר עמו בעמוד ענן, שנאמר וירד ה’ בענן ויתיצב עמו שם (שמות לד ה), ובאהרן נדבר עמו בענן, שנאמר וירד ה’ בענן ויעמוד פתח האהל (במדבר יב ה), אבל במשואל לא שמענו, והיכן שמענו מן הדין קרא, ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך (ש”א ט יב), ר’ יודן בשם ר’ מרי בר יעקב, אמרו להם הנשים, אי אתם רואים ענן קשור למעלה מחצירו, ואין יש אלא ענן, כמה דתימר ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט כ). ושמואל בקוראי שמו, שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב), ובשמואל נכתב לו ספר, שנאמר ויכתב בספר וינח לפני ה’ (ש”א י כה), אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שניתנה לו הפרשה הזו, שלא תזוז ממנו ולא מבניו, עד סוף כל הדורות, ואיזו זו זאת חוקת התורה].

Siman 23

[ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אמר, ד’ דברים יצר הרע משיב עליהן, ובכולם כתיב בה חוקה, ואלו הן, ערות אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה. ערות אשת אח מנין, דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח טז), וכתיב יבמה יבא עליה (דברים כה ה), בחיים אסורה, מת בלא בנים מותרת לו, וכתיב בה חוקה, דכתיב ושמרתם את [כל] חקותי (ויקרא כ כב), כלאים מנין, דכתיב לא תלבש שעטנז (דברים כב יא), וסדין בציצית מותר, וכתוב בה חוקה, דכתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו’ [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] (ויקרא י טיט), שעיר המשתלח מנין, דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל וגו’ (שם טז כו). והוא עצמו מכפר על אחרים, וכתיב בה חוקה, דכתיב בה, והיתה זאת לכם לחוקת עולם (שם יט לד), פרה מנין, דתנינן תמן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין, וכתיב בה חוקה, דכתיב זאת חקת התורה].

Siman 24

ויקחו אליך (במדבר יט ב). אמר ר’ יוסי בר חנינא א”ל הקב”ה למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה, אמר רב הונא כתיב כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים עה ג), וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה יד ו), דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות צפים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו [וגו’] אשים מחשך לפנים לאור [וגו’] אלה הדברים עשיתם (ישעיה מבט ז), אעשה לא נאמר, אלא עשיתם, שכבר עשיתם לר’ עקיבא וחביריו. [אמר ר’ אחא דברים שלא נגלו למשה, נגלו לר’ עקיבא, שנאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י), זה ר’ עקיבא וחביריו]. אמר ר’ יוסי בר חנינא רמזו שכל הפרות כלות, ושלו קיימת לעולם. ר’ אחא בשם ר’ יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה לרקיע, שמע קולו של הקב”ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה בשם אומרה, ר’ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר משה רבש”ע והלא העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם, א”ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, ר’ אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים, אמר לפניו רבש”ע יהי רצון שיהא מחלציי, א”ל חייך שהוא מחלציך, שנאמר שם האחד אליעזר (שמות יח ד), שם אותו המיוחד אליעזר.

Siman 25

[תמן תנינן אבא שאול אומר כבש פרה כהנים גדולים עושין אותה משל עצמן, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבש של חבירו, אלא סותרו וחוזר ובונה אותו משלו, אמר ר’ אחא בשם ר’ חנינא יותר מששים ככרי זהב היה מוצא עליו, וכלם שחצים היו, והתנן שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השני, אית לך למימר על אותו צדיק שהיה שחץ, ר’ אבין בשם ר’ אלעזר אמר משום סלסול פרה].

Siman 26

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין מילין דאתון עבדין, נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטילין אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתים שלש טיפין, ואומר לו טהרת, א”ל נכנסה בך רוח תזזית מימיך, א”ל לאו, א”ל שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית, א”ל הן, א”ל ומה אתם עושים לו, א”ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת, אמר לו ישמעון אזניך מה שאתה מוציא בפיך [כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג ב), מזין עליו מי נדה והוא בורח]. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא [גזירתו של מלך מלכי המלכים הוא], אמר הקב”ה חקה חקקתי לכם גזירה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב זאת חקת התורה, ומפני מה כל הקרבנות זכרים והיא נקיבה, אמר ר’ אייבו משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב”ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.

Siman 27

[פרה (במדבר יט ב). זו מצרים, שנאמר עגלה יפיפיה מצרים (ירמיה מו כ). אדומה (במדבר שם), זו בבל, שנאמר אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב לח). תמימה (במדבר שם), זו מדי, דאמר ר’ חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב”ה עליהן אלא שעבדו ע”ז שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום (שם), זו יון, אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק, הוה קאים על ריגלוהי, ואמר ברוך אלהי של שמעון הצדיק, אמרי ליה בני פלטין דידיה, מן קמיה דיודא את קאי, אמר להון כד אנא נחת לקרבא, כדמותיה אנא חזי ונצח. אשר לא עלה עלה עול (שם), זו אדום, שלא קבלה עליה עולו של הקב”ה, ולא דייך שלא קבלה, אלא מחרפת ומגדפת, ואומרת מי לי בשמים וגו’ (תהלים עג כה). ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם ג), [מפנימה נעשית באלעזר, ולא נעשית באהרן, מפני שהיה לו שותפות במעשה העגל]. והוציא אותה מחוץ למחנה (שם), לפי שהוא עתיד לדחוף את שרה ממחיצתו. ושחט אותה לפניו (שם), שנאמר כי זבח לה’ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו), אמר ר’ ברכיה טבח גדול באדום. ושרף את הפרה לעיניו (במדבר שם ה), ויהיבת ליקדת אשא (דניאל ז יא). את עורה ואת בשרה ואת דמה (במדבר שם), היא ודוכסיה ואפרכיה (ואסטרטיליא) [ואסטרטילטיה], הה”ד הונך ועזבוניך מערבך, מלחיך וחובליך, ומחזיקי בדקך, ועורבי מערבך [וגו’], יפלו בלב ימים ביום מפלתך (יחזקאל כז כז), אמר ר’ שמואל בר יצחק אפי’ אותן שהיו חוץ מקהלך, ובאו ונדבקו בקהליך, אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך].

Siman 28

[ד”א פרה (במדבר יט ב). אלו ישראל, דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד טז). אדומה (במדבר שם), אלו ישראל, דכתיב אדמו עצם מפנינים (איכה ד ז). תמימה (במדבר יט ב), אלו ישראל, דכתיב יונתי תמתי (שה”ש ו ט). אשר אין בה מום (במדבר שם), אילו ישראל, דכתיב ומום אין בך (שה”ש ד ז). אשר לא עלה עליה עול (במדבר שם), זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקב”ה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם ג), זה ירמיה, דכתיב מן הכהנים אשר בענתות (ירמיה א א). והוציא אותה אל מחוץ למחנה (במדבר שם), ועמה הגלי לבבל (עזרא ה יב). ושחט אותה לפניו (במדבר שם), ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו (מ”ב כה ז). ושרף את הפרה (במדבר שם ה), וישרוף את בית ה’ ואת בית המלך (מ”ב כה ט, ירמיה נב יג). את עורה וגו’ (במדבר שם), ואת כל בתי ירושלים ואת (הבית) [כל בית] הגדול שרף באש (ירמיה שם), ולמה הוא קורא אותה בית גדול, אלא זה בית מדרשו של ר’ יוחנן בן זכאי, ששם מתנים גדולתו של הקב”ה. ולקה (במדבר שם ו), זה נבוכדנאצר. [הכהן (שם), זה ירמיה, שנאמר קחנו ועיניך שים עליו (ירמיה לט יב) ]. עץ ארז ואזוב ושני תולעת (במדבר שם), זה חנניה מישאל ועזריה. והשליך אל תוך שריפת הפרה (שם), קטיל המון שביבא די נורא (דניאל ג כב). ואסף (במדבר שם ט), זה הקב”ה, שנאמר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל (ישעיה יא יב). איש (במדבר שם), זה הקב”ה, שנאמר ה’ איש מלחמה (שמות טו ג). טהור (במדבר שם), זה הקב”ה, שנאמר טהור עינים (חבקוק א יג). את אפר הפרה (במדבר שם), אלו גליותיהם של ישראל. והניח מחוץ למחנה במקום טהור (שם), זו ירושלים, שהיא טהורה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (שם), לפי שבעולם הזה ישראל מטמאים ומטהרים מפי כהן, אבל לעתיד לבא אינו כן, אלא הקב”ה עתיד לטהרן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל לו כה) ].

Siman 29

וידבר ה’ אל משה לאמר, קח את המטה והקהל את העדה [וגו’ והשקית את העדה ואת בעירם] (במדבר כ ז ח), מכאן שהקב”ה חס על ממונן של ישראל. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע (שם שם י), מלמד שכל אחד ואחד רואה את עצמו כאילו עומד על פני הסלע, וכן הוא אומר ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד (ויקרא ח ג), וכאן כל ישראל עומדין ורואין נסים שבסלע, התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, נמצא משה עומד בספק, אם שומע להם מבטל דברי המקום והקב”ה לוכד חכמים בערמם (איוב ה יג), לפי שהיה משה משמר בעצמו כל אותן ארבעים שנה, שלא להקפיד כנגדם, שהיה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב”ה, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזדה וגו’ (דברים א לה), אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו, צווח עליהם שמעו נא המורים וגו’ (במדבר כ י).

Siman 30

וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ יא), הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטין, שנאמר הן הכה צור ויזובו מים (תהלים עח כ), כזב שהוא נוטף טיפין, אמרו לו בן עמרם המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן, והכהו פעמים, ויצאו מים רבים, ואעפ”כ לא עשה משה, אלא מסלע שאמר לו הקב”ה.

Siman 31

[יען לא האמנתם בי] (במדבר כ יב). וכי לא אמר משה דבר קשה מזה, שנאמר הצאן ובקר ישחט להם (שם יא כב), אף שם אינה אמנה והיא גדולה מזו, ולמה לא גזר עליו הקב”ה מיתה שם, משל למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים, ולא הקפיד עליו המלך, לימים עמד והגיס בפני הלגיונות, גזר עליו מיתה, אף כך אמר הקב”ה למשה, מה שעשית ביני לבינך [לא הקפדתי], עכשיו כנגד הרבים אי אפשר, שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל (שם כ יב).

Siman 32

ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי וגו’ (שם). אם משה חטא, אהרן מה חטא, משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה, נטל שלו ושל חבירו, אמר הלוה אם אני חייב, שכיני מה חטא, כך אמר משה רבש”ע אני הקפדתי, אהרן מה חטא, לפיכך הקב”ה מקלסו, וללוי אמר תמיך ואוריך [לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה] (דברים לג ח), אמר משה לפני הקב”ה רבש”ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה, שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (תהלים עח מ), עכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם, יכתב עלי על מה נכנסתי לעונש, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי, א”ל הקב”ה למשה באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אף כאן אמר לו הקב”ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא, וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא שכב בצדן ותבא עמהן, שנאמר [כי שם חלקת מחוקק ספון] ויתא ראשי עם צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא).

Siman 33

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל וגו’ (במדבר כ יד) זש”ה וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו ג), בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חבירו והפסיד, פירש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אע”פ שנענש על ידי ישראל, שנאמר וירע למשה בעבורם (שם קו לב), לא פרק משואן מעליו, אלא וישלח משה מלאכים. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו (במדבר שם), אמר לו אתה ידעת כשאמר הקב”ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (בראטשית טו יג), אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין.

Siman 34

וירדו אבותינו מצרימה (במדבר שם טו). כל אותו הענין, משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקינם, עמד אחד מהם ופרע אותו, לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו, א”ל אתה ידעת שאותו חוב על שנינו היה, ואני הוא שפרעתו אל תחזירוני מן חפצי שאני שואל.

Siman 35

נעברה נא בארצך וגו’ ולא נשתה מי באר (שם כ יז). מי בורות היה צריך לומר, לימדך תורה דרך ארץ, שההולך לארץ שאינה שלו, [ויש בידו צרכיו], שלא ישתה ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח, ויקנה מן החנוני בשביל לההנותו, וכך אמר לו משה, הבאר עמנו, ומן שלנו אנו אוכלים, לא תאמר שאנו מטריחין עליך, שכר אתה עושה לעצמך, וכן אמר משה אוכל בכסף תשבירני (דברים ב כח). דרך המלך נלך (במדבר כ יז), שאנו חוסמין את בהמתינו. לא נטה ימין ושמאל (שם), זו קשה מכולם, שאמרו בכל סביבותינו יש לנו רשות להרוג ולבוז, ובגבולך לא נטה ימין ושמאל וגו’.

Siman 36

ויאמר אליו אדום לא תעבור בי וגו’ (שם שם יח). זש”ה אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהלים קכ ז), ומנין שאף הקב”ה אמר להם שאין מניחין אתכם לעבור, ולא הכל מהם, אלא אני הוא שרוצה, שנאמר אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם וגו’ (דברים ב ה).

Siman 37

ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל וגו’ (במדבר כ כב). זש”ה בהתחברך (לרשע) [עם אחזיהו] פרץ ה’ את מעשיך (דה”ב כ לז), על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום, ויט ישראל מעליו, ויסעו מקדש. [ויבאו בני ישראל כל העדה] (במדבר כא כב), מהו כל העדה, עדה שלימה, עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים, ואילו אותן שכתיב בהן ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). [הר ההר] (במדבר שם), מהו הור ההר, הר על גבי הר, כתפוה קטן על תפוח גדול, ואע”פ שענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה, ומגביה את השפל, הניח הקב”ה את ההר דוגמא שידעו נסים שעשה להם הקב”ה, שלא הניח הר במדבר, שלא יהו מתייגעים עליהם, ולא עוד אלא אע”פ שהיה הענן עושה כל המדבר מישור, היה מניח מקום גבוה למשכן, שיהא שם חנייתו, והניח שלשה הרים, הר סיני לשכינה, הר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן.

Siman 38

ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בהר ההר [וגו’] יאסף אהרן (במדבר כ כג כד). מלמד שמודיעין לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו כתרם לבניהם, ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים, ולא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה יאסף אהרן, משל למלך שהיו לו שני (קלנליקין) [קתוליקין], ולא היו עושין בלא דעת המלך, היה לאחד מהן חלוק יפה אצל המלך, והיה המלך צריך לו, אמר המלך אע”פ שאני צריך לו שהוא ברשותי, איני מסלקו עד שאני מודיעו, אף כך אמר הקב”ה, הללו שני צדיקים לא עשו דבר חוץ מדעתי, עכשיו שאני מסלקן, איני מסלקן עד שאודיעם, לכך נאמר יאסף אהרן.

Siman 39

(על אשר מעלתם בי) [על אשר מריתם את פי למי מריבה] (במדבר כ כד). זש”ה לא ירעיב ה’ נפש צדיק (משלי י ג), זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו ממנו, ונגזרה עליהם גזירת מיתה, אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה, ומוכיחין אדם הראשון ואומרין לו אתה גרמת לנו מיתה, והוא משיבן אני בידי חטא אחד, ואתם אין כל אחד ואחד מכם, שאין לו בידו הרבה עוונות, ומנין שרואין פני שכינה, שנאמר אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים (ישעיה לח יא), והצדיקים נענשין מיתה על ידי עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפס על ידיהם, שנאמר לא ירעיב ה’ נפש צדיק, לכך נאמר על אשר מריתם [את] פי.

Siman 40

קח את אהרן [וגו’] והפשט את אהרן (במדבר כ כה כו). אמר הקב”ה למשה הרי אתה מנחמו, שאתה מוריש כתרו לבנו, מה שאין אתה מוריש לבניך. ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו (שם שם כח), והלא אם יצא הכהן גדול בבגדי כהונה חוץ להר הבית סופג את הארבעים, שהיו צמר ופשתים, אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה, ואמר לו קח את אהרן (ויקרא ח ב), בו בלשון אמר לו לעלות בהר. ויעש [משה] כאשר צוה ה’ (במדבר שם כז), ללמדך שאע”פ שאמר לו גזירה קשה על אחיו, לא עיכב.

Siman 41

ויראו כל העדה כי גוע אהרן (שם שם כט). כיון שירדו משה ואלעזר,מן ההר], נתקבצו כל העדה עליהם, ואמרו להם מת, אמרו להם היאך יכול מלאך המות לפגוע בו, אדם שעמד במלאך המות ועיצרו, שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (שם י זיג), אמרו להם אם אתם מביאין אותו מוטב, ואם לאו נסקל אתכם, באותה שעה אמר משה רבש”ע הוציאנו מן החשד, מיד פתח הקב”ה את המערה והוציאו להם וראוהו, שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן וגו’.

Siman 42

[ויראו כל העדה וגו’]. מה כתיב אחריו, וישמע הכנעני מלך ערד (שם כא א), זה עמלק, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (שם יג כט), והיה יושב על הפירצה, כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מיד נתגרה בהן. דרך האתרים (במדבר כא א). שמת התייר הגדול, שתר להם את הדרך, שנאמר וארון ברית ה’ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה (שם י לג). וילחם בישראל (שם כא א). עמלק היה, למה קראו כנעני, לפי שנאסרו ישראל להלחם עם בני עשו, שנאמר בהם אל תתגרו בם (דברים ב ה), כשבא עמלק ונתגרה בם פעם ושתים, אמר להם הקב”ה אין זה אסור כבני עשו, אלא הרי הם ככנעניים, שנאמר בהם כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני (שם כ יז), לכך נקרא כנעני, ומעולם היה עמלק (מכת) [רצועת] מרדות לישראל, את מוצא במות אהרן, יצא עליהם עמלק וחזרו ישראל לאחוריהם שבע מסעות, שנאמ ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וגו’ (שם י ו), וכי שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, שנאמר וימת (שם אהרן) [אהרן שם] בראש ההר (במדבר כ כח), והפסוקין מוכיחין שבע מסעות לאחור, ללמדך שחזרו לאחוריהן.

Siman 43

ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך (שם כא ד). והלא כתיב ורוחך הטובה נתת להשכילם (נחמיה ט כ), אלא אותן שיריים שיצאו ישראל ממצרים, שנגזרה עליהם מיתה, לא היו רואין במדבר נחת רוח, ולא רוח טובה, וכן הוא אומר ובניכם יהיו רועים במדבר (של) [וידעתם את תנואתי] (שם יד לג לד), זהו שקצרה נפש העם בדרך.

Siman 44

וידבר העם באלהים ובמשה (שם כא ה). השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (שם). שלא היה אותו הדור יכול לטעום מפירות הארץ כלום, אמר ר”ע כשהיו מגלין להם תגרין [הסל] מן פירות הארץ היו מתים, שנאמר אם יראו האנשים וגו’ (במדבר לב יא), כל טוב הבא מחמת הארץ, לכך כתיב ותקצר נפש העם בדרך (שם כא ד).

Siman 45

וישלח ה’ בעם את הנחשים השרפים (שם שם ו). מה ראה הקב”ה לפרוע מהם בנחשים, אלא נחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל, ולא למדו ממנו, אמר הקב”ה יבא הנחש שהתחיל בלשון הרע, ויפרע ממספרי לשון הרע, הה”ד ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח). ד”א למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם נהפכין לו לעפר בפיו ובמעיו, שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה), ואלו אוכלים את המן, שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר ויתן להם (את) שאלתם (תהלים קו טו), ואומר זה ארבעים שנה ה’ אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב ז), יבא נחש שאוכל מינין הרבה, ובפיו טעם אחד, ויפרע (ממין אחד ואוכין) [מאוכלי מין אחד] וטועמין מינין הרבה. השרפים (במדבר כא ו), שהן שורפים את הנפש.

Siman 46

ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו (שם שם ז). ידעו שדיברו במשה ונשתטהו לפניו, ואמרו התפלל אל ה’ ויסר מעלינו את הנחש (שם), להודיעך את ענותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה, כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם, ללמדך שאין המוחל נעשה אכזרי, ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואמר לו חטאתי, ואינו מוחל לו שנקרא חוטא, שנאמר (וגם) [גם] אנכי חלילה לי מחטא לה’ מחדול להתפלל בעדכם (ש”א יב כג), אימתי כשבאו ואמרו לו חטאנו, [שנאמר] ויאמרו (העם אל שמואל) חטאנו וגו’ (שם שם י). ויאמר ה’ אל משה עשה לך שרף [וגו’] והיה כל הנשוך (במדבר כא ח). לא נשוך נחש בלבד, אלא כל הנשוך, אפילו נשו פתן ועקרב וחיה רע וכלב. ויעשה משה נחש נחושת (שם שם ט). זרקו לאויר ועמד. ויסעו בני ישראל ויחנו באובות (שם שם י). שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים (במדבר כא יא). שהיו מלאים עבירות. ויחנו בנחל זרד (שם שם יב). שלא היה הנחל אלא כמלא זרת, ולא יכלו לעבור שלשים ושמונה שנה, [שנאמר] עתה קומו ועברו [לכם] את נחל זרד [וגו’], והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה (דברים ב יג יד). משם נסעו ויחנו מעבר ארנון וגו’ (במדבר שם יג), שנתרצה להם המקום.

Siman 47

אז ישיר ישראל את השירה הזאת (שם כא יז). נאמרה שירה זו בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה ליכתב כאן, הענין הזה נדרש למעלה הימנו, על כן יאמר בספר מלחמת ה’ את והב בסופה (שם שם יד), אותות ונסים [שנעשו להם] בנחלי ארנון, כנסים שנעשו להם בים סוף, מה הם הנסים של נחלי ארנון, אדם עומד על ההר מזה, ומדבר עם חבירו בהר הזה, והוא רחוק ממנו ז’ מילין, והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחלים, נתכנסו כל האומות אוכלוסין עד אין סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות, וכנגדן הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמין שדים, שנאמר ואשד הנחלים (שם שם טו), נכנסו האוכלוסין לתוך המערות, ואומרו כשיורדין ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין מלפניהם שבתוך הנחל, ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום, לא הצריכן הקב”ה לירד למטה לתוך הנחל, אלא רמז להרים ונכנסו שדיים של הר זה לתוך המערות ומתו כולם, והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה, ונעשו דרך כבושה, ולא נודע איזה נסמך לחבירו, ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב, שנאמר כי ארנון גבול מואב (שופטים יא יח), הר שבארץ מואב [לא] נזדעזע, שבו המערות, והר שבארץ ישראל נזדעזע שבו הסלעים, כמין שדיים, ונסמך להר שכנגדו, ומפני מה נזדעזע, מפני שהוא מארץ ישראל, משל לשפחה שרשאתה בן אדונה בא אצלה, קפצה וקידמה אותו וקיבלתו, נכנסו הסלעים לתוך המערות, ורוצצו כל אותן הגבורים, והבאר ירדה הנחל, ונתגברה שם, ואיבדה כל האוכלוסין, כשם שאיבד אותם הים, לכך כתיב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון (במדבר שם יד), ועברו ישראל על אותן ההרים, ולא ידעו כל הנסים האלו, אמר הקב”ה הרי אני מודיע לבני ישראל כמה אוכלוסין איבדתי מפניהם, ירדה הבאר לתוך המערה, והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר, וראוה מאירה כלבנה בתוך הנחל, שהיא מוציאה את איברי האוכלוסין, ומנין שהבאר הודיעה בהם, שנאמר ואשד הנחלים וגו’ (שם שם טו). ומשם בארה (שם שם טז), וכי משם היתה, והלא מתחלת שנת הארבעים היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, והיו ישראל עומדין על הנחלים ואומרין ןלה עלי באר ענו לה, ואמרו שירה עליה.