וידבר ה’ אל משה ואהרן זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, ופורט בתחלה וכולל בסוף, וזו כללה בתחלה וכללה בסוף. שמות יט ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פרט אלה הדברים כלל. שמות יב זאת חקת הפסח כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. זאת חקת התורה כלל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה פרט. כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט: זאת חקת התורה. ר’ אליעזר אומר נאמר כאן חקה ונאמר להלן (ויקרא טז) חקה. מה חקה האמורה להלן בבגדי לבן הכתוב מדבר, אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: באיזו כלים פרה נעשית? אמר להם בבגדי זהב. אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן! אמר להם אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי כך, ק”ו למה שלמדתי! וכל כך למה? כדי לחדד את התלמידים. וי”א הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי: ויקחו. מתרומת הלשכה: אליך. שתהא גזבר לדבר, וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר. כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה: פרה אדומה. ר’ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת ג’ ובת ד’. ר’ מאיר אומר אף בת חמש כשרה. זקנה כשרה, אלא שלא ממתינים לה שמא תשחיר שלא תיפסל: פרה. שומע אני שחורה או לבנה – תלמוד לומר תמימה. תמימה באדמות או תמימה במומים? כשהוא אומר אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול – הרי מומים אמורים; הא מה תלמוד לומר תמימה – שתהא תמימה באדמות. אשר אין בה מום – למה נאמר? הא עד שלא נאמר יש לי בדין: מה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם – מום פוסל בהם; פרה, שמלאכה פוסלת בה – אינו דין שיהא מום פוסל בה?! לא: אם אמרת במוקדשים, שעשיתן בטהרה – לפיכך מום פוסל בהם; תאמר בפרה, שעשיתה בטומאה – לפיכך לא יהיה מום פוסל בה! הרי פסח יוכיח, שעשיתו בטומאה ומום פוסל בו, והוא יוכיח לפרה: אע”פ שעשיתו בטומאה – שיהא מום פוסל בה! לא: אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע, לפיכך מום פוסל בו; תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע, לפיכך לא יהיה מום פוסל בה! ת”ל אשר אין בה מום. איסי בן עקביא אומר: אשר אין בה מום למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין: ומה מוקדשים, שאין נפסלים בשחור ולבן, מום פוסל בהם – פרה, שנפסלת בשחור ולבן, אינו דין שיהא מום פוסל בה? אם זכיתי מן הדין, מה ת”ל אשר אין בה מום? שהיה בדין לעגלה ערופה שתפסל במומים: ומה מוקדשים, שאין מלאכה פוסלת בהם, מום פוסל בהם – עגלה ערופה, שמלאכה פוסלת בה, אינו דין שיהיה מום פוסל בה? תלמוד לומר “אשר אין בה מום”. בה אין מום, הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה. ור’ יהודה בן בתירה אומר: ומה חטאת העוף, שמקריביה טהורים – אין מום פוסל בה; פרה, שמקריביה טמאים, אינו דין שיהיה מום פוסל בה? תלמוד לומר “אשר אין בה מום”. בה אין מום, הא אם יש בעובדיה הרי זו כשרה. אמר ר’ יאשיה: נאמתי לפני ר’ יהודה בן בתירה: כיצד המום בעובדיה? והראני בין שתי אצבעותיו יוצא, ולו ב’ זנבות: אשר לא עלה עליה עול. בעול שלא לעובדה הכתוב מדבר. ואם תאמר בעול של עובדה – אמרת ק”ו הוא: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עול פסל בה – פרה, שהמום פוסל בה, אינו דין שיהא העול פוסל בה?! הרי מוקדשים יוכיחו, שהמום פוסל בהם, ואין עול פוסל בהם; והן יוכיחו לפרה, שאף על פי שהמום פוסל בה – לא יהיה עול פוסל בה! לא: אם אמרת במוקדשים, שאין נפסלים בשחור ובלבן – לפיכך אין העול פוסל בהם; תאמר בפרה, שנפסלת בשחור ובלבן – לפיכך יהיה עול פוסל בה! ת”ל אשר לא עלה עליה עול, בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר. מנין לעשות שאר עבודה כעול? אמרת ק”ו הוא: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עשה בה שאר מלאכות כעול; פרה, שהמום פוסל, אינו דין שנעשה שאר מלאכה כעול?! חילוף הן הדברים: ומה פרה, שהמום פוסל בה, לא עשה שאר מלאכה כעול – עגלה, שאין המום פוסל בה, אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול?! ת”ל (דברים כא) אשר לא עבד בה. דנתי וחלפתי בטל או חלוף זכיתי כבתחלה: ומה עגלה, שאין המום פוסל בה, עשה בה שאר מלאכות כעול; פרה, שהמום פוסל בה, דין הוא שנעשה בה שאר מלאכה כעול! ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. בא הכתוב ולימד על הפרה שנעשית בסגן, תדע שכן הוא, שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה. ונתתם אותה זו נעשית באלעזר, ושאר הפרות נעשות בכהן גדול, דברי ר’ מאיר. ר’ יוסי ברבי יהודה ור’ שמעון ור’ אליעזר בן יעקב אומרים: זו נעשית באלעזר, ושאר הפרות – בין בכ”ג ובין בכהן הדיוט: והוציא אותה. ולא שיוציא אחרת עמה. מכאן אמרו שאם לא היתה פרה רוצה לצאת – אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה, ושלא יאמרו שתים שחטו. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משנאמר והוציא אותה, לבדה: אל מחוץ למחנה. להר המשחה: ושחט אותה. בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה. ושחט אותה – מגיד שלא נתנבלה בשחיטתה פסולה. ושחט אותה – מכאן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת: ושחט אותה לפניו – שיהיה אחד שוחט ואלעזר רואה. ולקח אלעזר הכהן – עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ומה ת”ל ולקח אותה אלעזר הכהן? – בכיהונו: מדמ’ באצבעו – מצוותה מצות יד ולא מצות כלי. שהיה בדין: הואיל ולוג שמן מכשיר, ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן, שאין כשר אלא ביד – אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד! אתה דן מלוג שמן ואני אדון מלוג האשם, משם האשם: אמרת הפרש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר. אם למדתי ללוג שמן, שאין כשר אלא ביד – אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד! וממקום שבאת: אי מה להלן מכלי ליד – אף כאן מכלי ליד? ת”ל “מדמה באצבעו” – מצוותה מצות יד ולא מצות כלי. אצבעו – ימנית שבידו. אתה אומר ימנית, או כל אצבעות? ת”ל (ויקרא יד טז) וטבל הכהן את אצבעו הימנית. הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם, שאינה אלא ימנית – אף פורטני כל אצבעות שבתורה, שלא יהו אלא ימנית, המיומנת שבימין, הרגילה שבאצבעו: והזה אל נכח פני אהל מועד – שיהא מתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. והזה אל נכח פני אהל מועד – שאם לא הוקם המשכן או אם קיפלה הרוח את היריעה לא היתה פרה נעשית חטאת. והזה אל נכח פני אהל מועד למה נאמר? והלא כבר נאמר מדמה באצבעו, ומה ת”ל מדמה? לפי שהוא אומר שבע פעמים, שומע אני שבע הזיות וטבילה אחת? ת”ל “מדמה שבע פעמים”. מגיד שחוזר לדם ז’ פעמים: שבע פעמים – שיהו מעכבות זו את זו. שהיה בדין, הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ, אם למדתי לפנימיות שהם מעכבות זו את זו – אף החיצונות יהיו מעכבות זו את זו! לא: אם אמרת בפנימיות שהם מכפרות, לפיכך מעכבות זו את זו; תאמר בחיצונות שאין מכפרות, לפיכך לא יעכבו זו את זו! ת”ל (ויקרא ד יז) שבע פעמים לפני ה’, שיהו מעכבות זו את זו:
ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף – בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם פוסלת בשחיטתה, לא תפסול בשריפתה?! אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר “ושרף את הפרה לעיניו” אלא בא הכתוב ולימד על הפרה, שתהא מלאכה פוסלת בה בשעת שחיטתה עד שתיעשה אפר: ושרף את הפרה לעיניו – לא פרים הנשרפים. שהיה בדין: ומה פרה, שאין נעשים בפנים, מלאכה פוסלת בשריפתה; פרים, הנעשים בפנים – אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשריפתם?! לא: אם אמרת בפרה, שהמלאכה פוסל בשחיטתה, לפיכך פוסלת בשריפתה – תאמר בפרים הנשרפים, שאין מלאכה פוסל בשחיטתם, לפיכך לא תפסול בשריפתם! ותפסול בשחיטתם, והדין נותן: ומה פרה, שאין נעשית בפנים, מלאכה פוסלת בשחיטתה; פרים הנשרפים, שנעשים בפנים, אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתם?! תלמוד לומר ושרף את הפרה… ושחט את הפרה, ולא פרים הנשרפים. ושרף את הפרה לעיניו – שיהיה אחד שורף ואלעזר רואה: את עורה ואת פרשה – מה פרשה במקומו – אף כולם במקומו. מכאן אמרו: הדם כל שהוא לא יחזיר, ואם החזיר פסול. ור’ נתן אומר: מקנח ידו בגופה של פרה. ושרף את הפרה – להביא את הפקיעים. מכאן אמרו: הבשר כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר – פסל. עצם כל שהוא – יחזיר. לא החזיר – לא פסל. בכזית כל שהוא – יחזיר. ואם לא החזיר – פסל. ושרף את הפרה – ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: עד שיצת האור ברובו. ור’ יהודה אומר: ישרף, שלא ימעיט את העצים. מרבה הוא לה חבילי אזוב וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. ולקח הכהן – נאמרה כאן לקיחה, ונאמרה להלן שמות יב לקיחה. מה לקיחה האמורה להלן – שלשה, אף לקיחה האמורה כאן שלשה: עץ – שומע אני כל עץ במשמע? ת”ל ארז. אי ארז, שומע אני אפי’ ענף? ת”ל עץ. הא כיצד? זו בקעת של ארז: אזוב. ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב שיש לו שם לווי: ותולעת שני. ששינתו תולעת, ולא ששינתו דבר אחר: והשליך אל תוך שריפת הפרה – שומע אני משתעשה אפר? תלמוד לומר הפרה. אי הפרה, יכול יקרקענה ויתננה לתוכה? תלמוד לומר והשליך אל תוך שריפת הפרה. הא כיצד? משתיבקע. כבס בגדיו הכהן ורחץ את בשרו במים – בא הכתוב ולימד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים: ואחר יבוא אל המחנה – מה כאן אסור לבוא אל המחנה, אף להלן אסור לבוא אל המחנה: וטמא הכהן עד הערב – מה להלן עד הערב אף כאן עד הערב. והשורף אותה יכבס בגדיו – בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה, שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם משליך האזוב מטמא את בגדיו, השורף את הפרה לא יטמא את בגדיו? אם זכיתי מן הדין, מה ת”ל והשורף אותה? בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש. והשורף אותה יכבס בגדיו – ולא בגדים המנוגעים. שהיה בדין, ומה פרה, שאינה מטמאה במגע – השורפה מטמא בגדים; בגדים המנוגעים, שמטמאים במגע, אינו דין ששורפם מטמא בגדים? ת”ל והשורף אותה יכבס בגדיו, ולא המנוגעים: וכבס בגדיו במים – ולא בשרו במים. במים במים ב’ פעמים, מה ת”ל? שהיה בדין: הואיל ואדם טעון טבילה, וכלים טעונים טבילה; מה אדם טובל כראוי לו – אף כלים טובלים כראוי להם! תלמוד לומר “במים” ב’ פעמים: מקום שאדם טובל – שם ידים וכלים מטבילים כראוי להם. ואסף איש טהור – לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהיה בכהן? ת”ל ואסף איש טהור, מגיד שאסיפת האפר כשרה בכל אדם. ואסף איש טהור – להוציא את הקטן. משמע: מוציא את הקטן ומוציא את האשה? ת”ל טהור, להביא את האשה, דברי רבי ישמעאל. ר’ עקיבא אומר: ואסף איש טהור – להוציא את האשה, ומביא את הקטן? ת”ל והניח מחוץ למחנה, לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח: טהור – שר’ ישמעאל אומר: טהור למה נאמר? עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המזה טהור, האוסף לא יהיה טהור? הא מה תלמוד לומר טהור – טהור מכל טומאה, ואיזהו זה טבול יום. רבי נתן אומר: נאמר כאן טהור, ונאמר להלן טהור. מה טהור האמור להלן – טמא לתרומה וטהור לחטאת, אף טהור האמור כאן – טמא לתרומה וטהור לחטאת: את אפר הפרה – ולא האודים. מכאן אמרו חולקים אותו לג’ חלקים: אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות: אל מחוץ למחנה – חוץ להר המשחה: אל מקום טהור – שיהיה מקומו טהור. מכאן היה רבי אלעזר אומר: דלי של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת – טמא, שנאמר אל מקום טהור – ואין זה מקום טהור: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת – למה נאמר? שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מנין? תלמוד לומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה. או אפילו קידשו? ת”ל למי נדה. והיתה לעדת בני ישראל – מכאן אמרו פרה ששתת מי חטאת – בשרה טמא מעת לעת. רבי יהודה אומר: בטלו במעיה, וכבר הלכה זו נשאלה לפני ל”ט זקנים בכרם ביבנה, וטיהרו את בשרה. והיתה לעדת בני ישראל – זה אחד מן הדברים שהיה ר’ יוסי הגלילי דן לפני ר’ עקיבא, וחילקו לפני רבי עקיבא, ואחרים מצאו לו תשובה. אמר לו: מה אני לחזור? אמר לו לכל אדם אחזור ולא לך, שאתה יוסי הגלילי. אמר לו הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה – כשהם שמורים הרי הם מי נדה. אמר ר’ טרפון: (דניאל ח) ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו, ועשה כרצונו והגדיל – זה ר’ עקיבא. ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב על פני כל הארץ ואין נוגע בארץ. והצפיר קרן חזות בין עיניו ויבוא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האובל וירץ אליו בחמת כחו וראיתי מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו ויך את האיל וישבר שתי קרניו ולא היה כח באיל לעמוד לפניו וישליכהו ארצה וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו – זה ר’ יוסי הגלילי. חטאת היא – מגיד שמועלים בה. חטאת היא – מגיד שאם שינה אחד מכל מעשיה פסולה. חטאת היא – מגיד שם שאם נשחטה שלא לשמה פסולה. חטאת היא – מגיד שנשרפת בלילה כביום. אי חטאת היא, יכול שתהא נפסלת בלילה? – ת”ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, ימים על ימים ושנים על שנים: וכבס האוסף את אפר הפרה – בא הכתוב ולימד על האוסף את אפר הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא, בגדים האוסף את אפר הפרה לא יטמא בגדים? אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין! לכך נאמר וכבס האוסף את אפר הפרה, ללמדך שאין עונשים מן הדין. ד”א: בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט: והיתה לבני ישראל ולגר הגר – לפי שמצות מעשה בישראל צריך להביא את הגרים. לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות:
הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים – בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם מטמא באהל, לא יטמא במגע? – אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין! – לכך נאמר הנוגע במת, ללמדך שאין עונשים מן הדין: לכל נפש אדם – להביא את בן שמונה ימים. משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו? – ת”ל “בנפש אדם”, להוציא את דמו, דברי רבי ישמעאל. ר’ עקיבא אומר: “נפש אדם” – להביא את דמו: וטמא שבעת ימים. בא הכתוב ולימד על המת שמטמא טומאת שבעה. הוא יתחטא בו – אין תלמוד לומר “בו”, אלא בו – באפר שנעשית כתיקונו: ביום השלישי וביום השביעי – בא הכתוב ולימד על המטמא במת, שטעון הזייה ג’ וז’. אתה אומר לכך הוא בא, או לא בא אלא אם הזה בג’ – יטהר ביום ז’, או אם לא הזה בג’ – יטהר בז’? – ת”ל “אם לא יתחטא”. ועדין אני אומר: מפני מה לא טהור בז’? – מפני שלא הזה בג’, אבל אם הזה בג’ יטהר בז’? – ת”ל “וחטאו ביום הז’”, שינה עליו הכתוב לפסול. ואם לא יתחטא ביום הג’ – למה נאמר? לפי שהוא אומר “ואיש אשר יטמא ולא יתחטא”, על טומאת מקדש וקדשיו הכתוב ענש כרת. או לא ענש כרת אלא על הזיה? ת”ל “ואם לא יתחטא ביום הג’ וביום הז’ לא יטהר”: עונשו לא יטהר, ואין עונשו כרת! כל הנוגע במת בנפש – זהו שאמרנו להביא את בן ח’ ימים: אשר ימות – מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות. מכאן אתה דן לשרץ: מה מת חמור, אינו מטמא עד שעה שימות – שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שימות?! או חלוף: מה שרץ הקל, הרי הוא מטמא שם כשהוא מפרפר, מת החמור, אינו דין שיטמא אפילו מפרפר? – ת”ל “כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות”, שאין ת”ל “אשר ימות”, ומה ת”ל “אשר ימות”? – מגיד שאין מטמא עד שעה שימות! דנתי וחילפתי, בטל החילוף, זכיתי לדין כבתחילה: מה מת חמור, אין מטמא עד שעה שימות – שרץ הקל, אינו דין שלא יטמא עד שעת שימות?! ולא יתחטא – ר’ אומר: לא יתחטא בדמים. אתה אומר לא יתחטא בדמים, או לא יתחטא אלא במים? – כשהוא אומר “מי נדה לא זורק עליו” הרי מים אמורים, הא מה ת”ל “ולא יתחטא” – לא יתחטא בדמים, להביא את מחוסר כפרה. את משכן ה’ טמא – למה נאמר? – לפי שהוא אומר את מקדש ה’ טמא, אין לי אלא מקדש, משכן מנין? ת”ל את משכן ה’ טמא: ונכרתה – מפני מה ענש להלן (ויקרא טו) מיתה, וכאן כרת? ללמוד שמיתה היא כרת, וכרת היא מיתה: טמא יהיה – לרבות שאר טמאים, דברי רבי יאשיה. ר’ יונתן אומר: אינו צריך! שהרי כבר נאמר “והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם” (ויקרא טו). טמא מת היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו, וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן. אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין? אמרת: אם טמא היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן – אף שאר הטמאים, דין הוא שנענש עליהם מיתה ונחייב עליהם קרבן! מה ת”ל “טמא”? – לפי שהוא אומר “מי נדה לא זורק עליו”. אין לי אלא שלא הזה כל עיקר; הזה ולא שינה מנין? – ת”ל טמא יהיה. הזה ושינה ולא טבל מנין? – ת”ל טומאתו בו. הזה וטבל ולא העריב שמשו מנין? – ת”ל עוד טומאתו בו.
זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ז’ ימים. בא הכתוב ולימד על המת, טומאה חדשה שמטמא באהל. חוץ לאהל מנין? ת”ל זאת התורה אדם כי ימות, דברי איסי בן עקיבא. ר’ ישמעאל אומר: אינו צריך: אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא, משנזקק לטומאה – דין הוא שיטמא! מנין לעשות כל המאהילים כאוהל? היה רבי יצחק אומר: מה מצורע הקל, עשה בו כל המאהילים כאהל; מת חמור, אינו דין שנעשה בו כל המאהילים כאהל?! כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו: וכל אשר באהל – זה הבא כולו. הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו לא יהיה טמא? אלא אם כן ענשת מן הדין, לכך נאמר כל הבא אל האהל, ללמדך שאין עונשים מן הדין. ר’ אחי בר’ יאשיה אמר: כל הבא אל האהל למה נאמר? לפי שהוא אומר וכל אשר באהל, לא יהיה טמא? מה תלמוד לומר כל הבא אל האהל? לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו: כל הבא אל האהל – דרך פתחו הוא טמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. מכאן אתה דן לקבר: מה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח; קבר, שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח?! או חילוף: מה קבר, שאינו מקבל טומאה, אינו דין שיטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח? דנתי וחילפתי בכלל או חילוף, זכיתי לדון כבתחילה: מה אהל שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח; קבר, שאין מקבל טומאה, דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח? ת”ל וכל כלי פתוח. דרך פתוחו הוא מטמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח. דנתי וחילפתי בכלל או חילוף, זכיתי לדון כבתחלה: מה אהל שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח; קבר, שאינו מקבל טומאה – דין הוא שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח! או לא יטמא טומאת ערב? אמרת ק”ו: אם שלישי במת טמא, השני – דין הוא שהוא טמא: וכל אשר באהל. שומע אני אף הקש והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע? ת”ל ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, ועדיין כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמעו? ת”ל (במדבר לא) וכל בגד וכל עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ הוא, למדנו לארבעה כלים. לכלי מתכות מנין? ת”ל (במדבר לא) אך את הזהב ואת הכסף, הא למדנו לארבעה כלים – לכלי מתכות. לכלי אדמה מנין? ת”ל וכל כלי פתוח, הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות ולכלי חרס. ולאדם מנין? ת”ל (במדבר לא) ואתם חנו מחוץ למחנה, או אלו לכלל חטוי, ואלו לכלל טומאה? ת”ל הוא יתחטא בו: את שבא לכלל חטוי בא לכלל טומאה, לא בא לכלל חטוי – לא בא לכלל טומאה: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. בכלי חרס הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל הכלים? הרי אתה דן: נאמרו ד’ כלים, (ויקרא יא) בשרץ, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו – ונאמר ד’ כלים (במדבר לא) במת, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו. מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר – אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל הכלים? ת”ל כל כלי פתוח – כלי שנטמא אין לי טהרה מטומאתו, ואיזה? זה כלי חרס. מה ת”ל פתוח – ואפילו כל שהוא. ר’ אליעזר אומר: בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים? ת”ל כל כלי פתוח – כלי שמקבל טומאה דרך פתוחו, ואיזהו? זה כלי חרס. מה ת”ל טמא? טמא לעולם. אבא חנין אומר משום ר’ אליעזר: כל כלי פתוח, שומע אני אפילו כולו – תלמוד לומר פתוח. על פתוחו אמרתי, ולא על כולו: פתיל – זה העודף. צמיד – זה הדופק. ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר (במדבר כ״ה:ג׳) ויצמד ישראל לבעל פעור: וכל כלי… טמא הוא – מכאן אמרו: כלים מצילים צמיד פתיל – באהל המת, אוהלים – בכסוי. וכל כלי פתוח – מכאן אמרו: חבית שכפאה על פיה – ממרחה בטיט מן הצדדים – טמאה, שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גביו. וכל כלי פתוח – אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה מנין? ודין הוא: ומה כלי חרס, שהם עלולים לקבל טומאה, הרי הם מצילים צמיד פתיל באהל המת; כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, שאין עלולים לקבל טומאה, אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת? ת”ל וכל כלי פתוח טמא הוא. מה ת”ל טמא הוא? אלא הוא שיציל את עצמו, צמיד פתיל באהל המת – יציל על עצמו במגע השרץ:
וכל אשר יגע על פני השדה. להביא את העובר במעי אשה – דברי ר’ ישמעאל; ר’ עקיבא אומר: להביא את גולל ודופק: בחלל חרב. בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם. כלים ואדם וכלים מנין? תלמוד לומר (במדבר לא) “וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם”. הא למדנו לכלים ואדם וכלים: בחלל חרב או במת. אף המת בכלל “חלל”, והרי הכתוב מוציאו מכללו, לעשות את שפירש הימנו כמוהו – דברי ר’ יאשיה; ר’ יונתן אומר: אין המת בכלל “חלל”, לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו! מנין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו? אמרת ק”ו: ומה נבילה, קלה, עשה בה הפורש ממנה כמוה – המת, חמור, אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו? – לא: אם אמרת בנבילה, שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת, שמטמאה טומאת שבעה מועטת? אמרת: וכי היכן ריבה? – והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב. מנין שמטמאה בהיסט? אמרת: ק”ו: ומה נבילה, קלה, הרי מטמאה בהיסט – המת, חמור, דין הוא שמטמא בהיסט! אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב? – אמרת: מקום שמגעו טומאת שבעה – היסטו טומאת שבעה; מקום שמגעו טומאת ערב – היסטו טומאת ערב. רבי מאיר אומר: בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט. או, אפילו זרק בו החץ והרגו? תלמוד לומר (במדבר לא) “כל הורג נפש וכל נוגע בחלל”. מקיש הורג לנוגע: מה נוגע ע”י חיבורו – אף הורג ע”י חיבורו: או בעצם אדם. זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה? – כשהוא אומר “וכל הנוגע בעצם” – כשעורה אמור. הא מה תלמוד לומר “או בעצם אדם”? – זה אבר מן החי. ושני עצמות נאמרו: “או בעצם אדם” – זה אבר מן החי; “וכל הנוגע בעצם אדם” – זה עצם כשעורה: ד”א: מה המת – בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי – בשר ועצמות וגידים כברייתו: או בקבר. זה קבר סתום אתה אומר זה קבר סתום. או אינו אלא קבר פתוח? אמרת: ק”ו: ומה אהל, שהוא מקבל טומאה, אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח – קבר, שאין מקבל טומאה, אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח?! או, מה להלן טמא בטומאת ערב – אף כאן טמא טומאת ערב? אמרת: וכי אהל, מהיכן למדנו? לא מן הדין? – ודבר הלמד ממקום אחר – אתה בא ללמד הימנו הלמד מן הלמד? ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! מפני מה שינה הכתוב כמשמעו? – מפני שמקישו לדבר אחר. ד”א: נאמר כאן “עפר” ונאמר להלן (במדבר ה) “עפר”. מה עפר האמור להלן על פני המים – אף כאן, על פני המים. ומה להלן, אם הקדים עפר למים יצא – אף כאן, אם הקדים עפר למים יצא. ד”א: שאם נשתנו מראיו כשר:
ונתן עליו מים חיים אל כלי – במי מעיין הכתוב מדבר. אתה אומר במי מעיין, או אינו אלא במים שהם חיים לעולם? ואעפ”י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (בראשית כו) ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים! הא מה ת”ל ונתן עליו מים חיים אל כלי? מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס. שהיה בדין, הואיל ומים ועפר מקדשים בסוטה, ומים ועפר מקדשים בפרה, אם למדתי לסוטה, שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס – אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס? ת”ל אל כלי חרס. מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס: ולקח – נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן (שמות יב, כב) לקיחה. מה לקיחה האמורה להלן ג’, אף לקיחה האמורה כאן ג’: אזוב – לא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב שיש לו שם לווי:
וטבל במים איש טהור – שיהא במים כדי טבילה: איש – להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה? ת”ל טהור, להביא את האשה, דברי ר’ ישמעאל. ר’ עקיבא אומר: טהור למה נאמר? הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם האוסף טהור, המזה לא יהיה טהור? הא מה ת”ל טהור – טהור מכל טומאה. ואיזה? זה טבול יום. ר’ עקיבא אומר: נאמר כאן טהור, ונאמר להלן טהור. מה טהור האמור כאן – טמא לתרומה וטהור לחטאת; אף טהור האמור להלן – טמא לתרומה וטהור לחטאת: והזה על האהל – בא הכתוב ולימד על האהל שהוא מקבל טומאה. ד”א: בא הכתוב ולימד בשעת קיבול טומאה: והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנוגע בעצם – זו עצם כשעורה. אתה אומר זו עצם כשעורה, או אינו אלא אבר מן החי? כשהוא אומר או בעצם אדם – הרי אבר מן החי אמור. הא מה ת”ל ועל הנוגע בעצם? – זו עצם כשעורה. ועל הנוגע בעצם – מגיד הכתוב, שכשם שהביא כולן לענין טומאה – כך הביא כולם לענין הזאה: והזה הטהור על הטמא – טהור על הטמא – טהור. טהור על הטהור – טמא, דברי ר’ עקיבא. ביום השלישי וביום השביעי – בא הכתוב ולימד על טומאת מת, שטעון הזייה ג’ וז’. אתה אומר לכך בא, או הזה בשלישי – יטהר בשביעי ואם לא הזה בשלישי – לא יטהר בשביעי? ת”ל וחטאו ביום השביעי – שינה עליו לפסול. אין לי אלא ז’. ח’ ט’ י’ מנין? ת”ל וחטאו ביום הז’, ואח”כ יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא – על טומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר, וענש כרת. או לא ענש כרת אלא על הזיה? ת”ל ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי – לא יטהר. עונשו לא יטהר, ואין עונשו כרת. והיתה לכם לחקת עולם – שינהוג הדבר לדורות: ומזה מי הנדה יכבס בגדיו – בין מים למים הכתוב מדבר. וחילק הכתוב בין מים שיש בהם כדי הזייה – ובין מים שאין בהם כדי הזייה. שהמים שיש בהם כדי הזייה – מטמא אדם לטמא בגדים; ומים שאין בהם כדי הזיה – מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין מזה לנוגע, שהמזה שלא נגע מטמא בגדים, והמזה נוגע דין הוא שיטמא בגדים? והרי דברים ק”ו: ומה אם המזה שאין נוגע מטמא בגדים, המזה נוגע דין הוא שיטמא בגדים! אין לי אלא טהורים, טמאים מנין? אמרת ק”ו הוא: אם טהורים מטמאים, ק”ו לטמאים! אין לי אלא כשרים, פסולים מנין? אמרת ק”ו הוא: אם כשרים מטמאים, ק”ו לפסולים! הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון: בין מים למים הכתוב חילק; בין מים שיש בהם כדי הזייה ובין מים שאין בה כדי הזייה: שמים שיש בהם כדי הזייה מטמא אדם לטמא בגדים, ומים שאין בהם כדי הזיה מטמא אדם לטמא אוכלים ומשקים.
וכל אשר יגע בהם הטמא יטמא – למה נאמר? לפי שהוא אומר בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת ז’ – הנוגע בה טמא טומאת ז’. הא למדנו לכלים ואדם. כלים ואדם וכלים מנין? ת”ל וכבסתם בגדיכם, הא למדנו לכלים ואדם וכלים. כלים וכלים מנין? אמרת ק”ו הוא: ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע / בכלים הנוגעים במת – הרי הן טמאים; כלים הנוגעים בכלים וכלים הנוגעים במת – דין הוא שיהיו טמאים. כלים באדם מנין? אמרת ק”ו הוא: ומה אם כלים הנוגעים בכלים – טמאים; כלים הנוגעים באדם הנוגע במת – דין הוא שיהו טמאים! או יהיה אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז’? אמרת ק”ו הוא: ומה כלים, שהם טמאים על גבי משכב ומושב, הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם טומאת ז’ – אדם, שמטמא משכב ומושב – אינו דין שיהיו מקבלים טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז’?! ת”ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב: טומאת ערב מטמא, ואין מקבל טומאה מן המת מלטמא את חבירו טומאת ז’. או שמטמא בהיסט? אמרת ק”ו: ומה נבילה קלה, הרי מטמאה בהיסט – מת חמור, אינו דין שמטמא בהיסט? ת”ל וכל אשר יגע: במגע הוא מטמא, ואין מטמא בהיסט:
